פחד שחור חדש: סרטי האימה הכי מבעיתים של העשור החולף

בקתת הפחד (2012)

לז'אנר האימה, חייבים להודות, יש נטייה לייצר קלישאות. מעודדת תקועה לבדה ביער, זוג צעיר וחרמן נרדף על ידי רוצח, שף מהגיהנום מגיע להשליט טרור – אתם יודעים כבר איך זה הולך. לכן מדי כמה שנים מגיע סרט שמשחק עם הקלישאות, מתבסס על ההיכרות והציפיות שלנו, ומרסק אותם על הרצפה יחד לתוך שלולית דם. "בית הפחד" משחק עם הקלישאות שהז'אנר צבר לאורך השנים, ולא מפספס אפילו אחת. ג'וס ווידון (טרום הגילויים) והבימאי דרו גודאר כבר נלחמו יחד בקלישאות הז'אנר במסגרת "באפי", אבל בבית הפחד הם מחסלים אותם אחת אחת כאילו היו פרדי קרוגר. פארודיה ומחווה בו זמנית לקלאסיקות הז'אנר, ופירוק חכם לכל מה שעשה אותו כיף, ואז תקע אותו במשך שנים במקום. (מתן שרון)

מי מפחד מהזאב הרע (2013)

אמרו שאי אפשר לעשות את זה. אמרו שזה לא ילך. סרט אינדי ישראלי מז'אנר האימה? בלי תמיכה של קרנות? אין דבר כזה. או לפחות לא היה עד שאהרון קשלס, אז מבקר קולנוע ב"רייטינג", ונבות פפושדו, שלמד אצלו קולנוע, הנחיתו ב-2010 על הקהל הישראלי ההמום את "כלבת". זאת הייתה התחלה יפה ומקריפה, אבל ב"מי מפחד מהזאב הרע" (2013) הם עלו מדרגה ויצרו את אחד מסרטי האימה הטובים של השנה בעולם כולו, קיבלו מחמאות מטרנטינו, זכו בפרסים וקיבלו את אחד מהמוצדקים שבכרטיסי הכניסה להוליווד. גם ממרחק של כמעט עשור זה עדיין אותו סרט מבריק, מלחיץ ומטלטל עם תצוגות משחק אדירות של ליאור אשכנזי, צחי גראד, רותם קינן ודבל'ה גליקמן, והוא ראוי להיות ברשימה כזאת לא כנציג ישראלי של כבוד אלא כיצירת אימה יוצאת דופן באיכותה הריאליסטית ובאימפקט הרגשי שלה. (ירון טן ברינק)

מתחת לעור (2013)

אף על פי שהבמאי ג'ונתן גלייזר פעיל משנת 1995, אין לו הרבה סרטים עלילתיים. בעבר הוא התמקד בעיקר בקליפים, אבל ב-2013 השם שלו צף לתודעה כאשר ביים את "מתחת לעור", סרטו העלילתי השלישי בסך הכל. סקרלט ג'והנסון משחקת אישה צעירה שמוצאת את עצמה בסקוטלנד ומפתה גברים בודדים כדי לטרוף אותם. מעבר למשחק הנהדר של ג'והנסון יש פה עניין מעניין נוסף: הגברים אותם ג'והנסון מפתה הם לא שחקנים, אלא אנשים אמיתיים. סקרלט ג'והנסון פיתתה מספר גברים אותם היא גם צילמה במצלמה נסתרת ברכבם, ורק לאחר מכן גלייזר היה מספר להם שהם בסרט. האימה והפחד האותנטיים של האנשים בעצם מעמתת אותם עם האופן שבו הם מתייחסים לנשים, וכך סרט הופך מסרט אימה פשוט לביקורת חברתית נוקבת. (לירון רודיק)

ניבים (2014)

בנקודה החלקלקה שבין מטריד למצחיק, קווין סמית יצר סרט ביזארי להפליא. פודקאסטר מעצבן מטייל לקנדה לטובת ריאיון, פוגש תמהוני עשיר, נחטף על ידו ועובר סדרת עינויים שקשורה באובססיה של העשיר לניבתן בשם "מר ניבים". וכן, זה דבילי להחריד, אבל מי יותר מתאים להתחייב כך לדאחקה מקווין סמית? הסרט לא מי יודע מה יציב ומרגיש יותר כמו עבודתו של בימאי צעיר שרק השניה פרש מבית הספר לקולנוע כדי לעשות את היצירה המטומטמת שכולם אמרו לו לא לעשות – אבל זה בדיוק מה שכל כך כיף. סמית, משוחרר מכבלי העולם הקולנועי שיצר לעצמו, מזכיר שהוא עדיין יודע להטריד את הוליווד כשהוא רוצה, מבלי לשכוח את החלק המצחיק. לא תסתכלו על ניבתנים שום באותה הצורה, זה אני מבטיח לכם. (מתן שרון)

הבאבאדוק (2014)

לאחר שבשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים סרטי אימה נדחקו לשוליים, לפחות מבחינת איכות, העשור האחרון הציג יותר סרטי אימה שמתמקדים במסר ובסיפור יותר מאשר בהפחדות זולות, והבאבאדוק הוא אחד מהסרטים האלה. את הסרט ביימה וכתבה ג'ניפר קנט, והיא מספרת על אם חד הורית ובנה הקטן והפרנואיד שמפחד ממפלצות. בעקבות קריאה בספר "ילדים" בשם "אדון באבאדוק" הם מגלים יישות מסתורית שגרה איתם תחת אותה קורת גג. הבאבאדוק הוא מסוג הסרטים שגורמים לכם לפחד ולחשוב בו זמנית, מכיוון שהוא משתמש באימה ככלי לקדם את הסיפור, ולא ההפך. יש לו קאסט שחקנים מצוין, אסי דייוויס מצליחה לרגש ולהפחיד בתפקיד אמליה ואנק והילד נוח וייסמן עשה עבודה מאד מרשימה ביחס לגילו הצעיר, ומגלה אותנטיות שלפעמים קשה לתפוס בילדים שמשחקים בגיל הזה. (לירון רודיק)

It Followsי(2014)

אחד מסרטי האימה-אינדי הבולטים של העשור הקודם מוותר על המפלצות המוכרת לטובת פחד אלוהים מקורי משלו – דמות על טבעית שרודפת אחרי הגיבורה בכל רגע נתון. קל להימלט מהדמות הרודפת הזו – היא הרי הולכת לאט – אבל היא תמיד בדרך. כדי להיפטר ממנה צריך להעביר אותה הלאה דרך יחסי מין, אבל ברגע שהקורבן הבא מת היא חוזרת אליך, לאט אבל בטוח. מה שהופך את הסרט הזה לכל כך אפקטיבי הוא הגישה שלו לסיפור המבעית הזה, איפשהו בין מותחן פסיכולוגי לאימה קיומית. העיקר פה הוא לא המכניקה או המקור של הקללה, אלא החרדה הבלתי פוסקת והכל כך מעורר הזדהות שבו הדמויות נתונות. (נעמה רק)

רכבת לבוסאן (2016)

כנראה סרט האימה הטוב ביותר שיצא מדרום קוריאה בעשור האחרון, לאחר שכבר ביססה את עצמה בתור מעצמה בתחום. על פניו, "רכבת לבוסאן" של יון סאנג-הו (שהיה לפני כן במאי אנימה, והסגנון הויזואלי שלו אכן בולט כאן מאוד), עשוי מכל החומרים של סרט זומבים שגרתי: התפרצות פתאומית של מגיפת זומבים באמצע מה שאמור להיות יום רגיל, לוקיישן סגור וצפוף בשביל להגביר את הלחץ (רכבת נוסעת, מן הסתם), ואפילו השימוש בזומבים כפלטפורמה לביקורת חברתית, כאשר מצב החירום מוציא מחלק מבני האדם את הרע ביותר – הם כולם מעמודי התווך של הז'אנר עוד מאז ימיו של ג'ורג' רומרו. אבל למרות ש"בוסאן" דוהר יותר מהר מהרכבת שבו, הוא לעולם לא מסיר את הפוקוס מהגרעין הרגשי שלו (מערכת היחסים בין אב לבת, גיבורי הסרט). קלאסיקה מיידית. (עמית קלינג)

ספליט (2016)

"ספליט" הוא סרט על הרבה דברים – הפרעות נפשיות, טראומה, הדרך שאנחנו מתייחסים לקורבנות של התעללות, אבל יותר מהכל, הוא סרט על חזרה למוטב. ספציפית, חזרתו של הבמאי מ. נייט שאמלאן לסרטי אימה טובים. הקריירה של שאמלאן היא מרתקת, עם עליות ומורדות, והסרט הזה הוא סרט הקאמבק שלו שהוכיח, אחרי מספר רב של כישלונות, שעדיין יש לו את היכולת להפחיד אותנו. ג'יימס מקאבוי מצליח לגרום לדמות עם פיצול אישיות לא להיראות כמו אודישן ל"סאטרדיי נייט לייב", אניה טיילור ג'וי מצוינת כגיבורה ושאמלאן מותח ומשחק בציפיות שלנו בצורה מופלאה. והסוף? בוא רק נגיד שלצפות ברגעי הסיום באולם קולנוע מלא הייתה חתיכת חוויה. (יונתן עמירן)

לא לנשום (2016)

אם יש דבר אחד שלמדנו מסרטי אימה, זה אף פעם לא ללכת לבדוק את הרעש המוזר במסדרון. מהסרט הספציפי הזה למדנו שלכל פשע "קל מדי" יש קאץ'. הגיבורה שלו אשכרה רצה כאן לתוך המלכודת – גם קשיש עיוור, גם שכונה נטושה, גם המון כסף מזומן? טוב שלא כתבתם על הדלת "רוצח פסיכי, קס קה סה". עוד לקח חשוב שלמדנו הוא שגימיק טוב זה רק ההתחלה. "פסיכופט עיוור מתעלל בפורצים" זה פרמיס מסקרן כבר בשמיעה ראשונה, אבל הכיף האמיתי מתחיל כשמסתבר עד כמה יצירתי, אכזרי ומבוים היטב מסע ההתעללות שלו. (נעמה רק)

תברח (2017)

במשך שנים היתה לג'ורדן פיל קריירה מוצלחת כקומיקאי בטלוויזיה, עד שב-2017 הוא הוציא למסכים סרט ראשון שכתב וביים, והפך מיד לשם הכי לוהט בשדה האימה. כבונוס הוא זכה באוסקר על התסריט. זה מתחיל כמו מחווה לדרמה הגזענות הקלאסית "נחש מי בא לסעוד", שנוצרה בדיוק חמישים שנה לפני כן, על צעירה לבנה שמביאה את בן זוגה השחור לפגוש את הוריה הליברלים, לכאורה. במאה הנוכחית, ההורים הלבנים האמידים מקבלים את בן הזוג השחור (דניאל קלויה, בתפקיד שהפך אותו לכוכב) בידידות יתרה, אבל הוא מרגיש שמשהו שם מוזר – נדמה לו שהשחורים האחרים בסביבה מתנהגים כרובוטים. זה מתפתח לסרט אימה מפתיע, שנון ומצמרר על יחסי כוחות ושליטה באמריקה הגזענית. (יעל שוב)

תורשתי (2018)

במאי הסרט ארי אסטר (כמעט אי אפשר להאמין שזה הסרט הראשון שלו) נמנע לתאר את הסרט הזה כ"סרט אימה" ומעדיף את ההגדרה "טרגדיה משפחתית". במידה מסוימת הוא צודק – נקודת הפתיחה של הסרט היא אכן אסון משפחתי מחריד, מהסוג שלא מתאוששים ממנו – אבל בתוך זמן לא רב, הוא צועד בביטחון מוחלט לתוך טריטוריית האימה. בלי הפחדות זולות, וגם ברגעים הכי אלימים שלו – הוא אף פעם לא קורץ לצופה, אף פעם לא מתייחס לאלימות כמשהו אדג'י או פרובוקטיבי, אלא פשוט כחלק בלתי נפרד מהאסתטיקה שלו. סרט שמרגיש כמו אלבום בלאק מטאל שטני מהניינטיז. ׁ(עמית קלינג)

אנחנו (2019)

גם סרטו השני של ג'ורדן פיל לא בדיוק מתארגן תחת אחת הקטגוריות המוכרות של הז'אנר, ומתחת להומור המקברי מבצבצת אירוניה פוצעת. דרמה קומית חביבה על משפחה שיוצאת לנופש ליד הים הופכת למותחן הישרדות כשלביתם פולשים כפילים שתקניים. הסרט משפריץ דם וקומדיה במינונים שווים, אך גם ברגעיו המותחים ו/או המדממים ביותר הוא אינו מאבד את האנושיות שלו. תעלומת הכפילים מייצרת אווירה מוזרה ומלחיצה, כשמתעצמת כשהתופעה הולכת ומתרחבת. שלא כמו ב"תברח", הפוליטיקה של יחסי הכוחות אינה מתחלקת על פי צבע העור. הביסוס המדעי של המטאפורה המרכזית אינו שלם, אך הוא מנסח מחדש את השאלה הקלאסית לגבי מה משפיע יותר – תורשה או סביבה – והסרט מתגבש סביב הופעתה האדירה של לופיטה ניונגו בשני התפקידים הראשיים. (יעל שוב)

המגדלור (2019)

רוברט אגרס חצב מעשיית מסתורין בשחור לבן מרהיב, המספרת על שני גברים המגיעים לתחזק מגדלור על אי סלעי בניו אינגלנד בסוף המאה ה-19. סערה לוכדת אותם על האי ובהיותם מנותקים מהעולם הם לא יודעים כמה זמן חלף, או שאולי שומר המגדלור הוותיק תומאס (ווילם דפו) מנסה להטריף את דעתו של המתלמד תומאס (רוברט פטינסון) ולכן מטעה אותו בסיפורים סותרים. הגשם הכבד, העבודה הסיזיפית, הבדידות המרה ורגשות אשמה מערערים את יציבותו הנפשית של תומאס הצעיר, והוא רואה חזיונות של בתולת ים צווחנית ומראות מסויטים נוספים. הדואט של שני שחקנים במרחב הסמלי מעוטר במיני דימויים תנכיים ומיתולוגיים, והסרט מפתה אותנו עם יופיו האפל, שמזמין אותנו לצלול לתוכו בלי להציע פתרון לתעלומה. (יעל שוב)

מי שעומד מאחורי (2019)

מידסומר (2019)

פלורנס פיו אולי מוכרת לכם יותר בתור האלמנה השחורה ביקום הקולנועי של מארוול, אבל לפני כן היא הייתה דני, תלמידת קולג' אמריקאית שנוסעת עם חבריה לשוודיה לטיול לכבוד חגיגות אמצע הקיץ. רק שם היא מגלה שהריטריט הופך לתחרות של כת פגאנית עתיקה. הסרט בויים על ידי ארי אסטר, שביים גם את "תורשתי" שבמעלה הרשימה. היופי של מידסומר נמצא באופן שבו אסטר תופס את האימה. לדוגמה: אם בדרך כלל סרט אימה יתרחש בלילה, חלק גדול ממידסומר מתרחש דווקא ביום, אם צריך ג'אמפ-סקר בסרט אימה, אז הנה, הפעם נפחיד אתכם בלי. האימה מונעת מההתרחשות על המסך, ובעיקר מכל מה שלא ידוע. ההשפעה של במאי האימה רוברט אגרס מורגשת מאד בסרט הזה, שמספר לנו סיפור איטי ומותח ועל הדרך גם מצליח לעורר שיח בנושא כתות, ולמה כל כך קל להישאב לתוך אחת. (לירון רודיק)