אלו הם סרטי הילדים הכי טובים של המאה ה-21 – חלק א'

המסע המופלא (2001)

הסרטים של רב-האמן היפני היאו מייזאקי מלאים פליאה וחדורי נשמה. מרביתם מגוללים סיפורי חניכה של ילדות, והפעם הגיבורה היא ילדה רגילה שנופלת לתוך תערובת של דמיון חסר גבולות ומטאפורות קיומיות. צ'יהירו הקטנה לא מרוצה מכך שהוריה החליטו לעבור לעיר אחרת ולנתק אותה מחבריה. בדרכם לביתם החדש הם עוצרים לצד בניין שנראה כתחנת רכבת נטושה, ונקלעים לתוך עולם חלומי ומסויט. בעוד הם הופכים לחזירים, צ'יהירו מקבלת עבודה בבית מרחץ של אלים ורוחות רפאים, ושמה (הווה אומר זהותה) נגזל ממנה על ידי המכשפה הזקנה יובבה שמנהלת את המקום. למזלה, נער שוליה (שהוא גם דרקון מעופף) נרתם לעזור לה. מייזאקי הסביר שהסרט פונה לילדות היפניות המפונקות של היום, ולכן "כל פעם שכתבתי או ציירתי משהו שנגע לדמותה של צ'יהירו, שאלתי את עצמי אם הבת של החברים שלי תהיה מסוגלת לעשות את זה". ואכן, אף שצ'יהירו מתמודדת בהצלחה עם מגוון של יצורים מדהימים ומטלות מאוד לא שגרתיות, היא נותרת במהותה ילדה ממוצעת, וזה חלק מקסמו של הסרט המופלא הזה, שזכה באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר.

בורות (2003)

העיבוד של אנדרו דיוויס לספרו האהוב של לואיס סאקר שוזר יחדיו מסורות סיפוריות מכל הבא ליד, ומאחד את כולן לחוויה כובשת לילדים גדולים וגדולים יותר. זה סיפורו של סטנלי חסר המזל (שיה לה-באף בן ה-17) שמואשם על לא עוול בכפו בגניבת נעלי ספורט של כוכב פוטבול שנפלו עליו משמיים (מילולית). כעונש הוא נשלח למחנה נוער בלב המדבר – מעין גרסה מערבונית לבתי היתומים הנוראים המתוארים בספרי צ'רלס דיקנס. מנהלת המחנה (סיגורני וויבר) ויד ימינה (ג'ון וייט בהופעה מצחיקה מאוד) כופים על הילדים לחפור אינספור בורות, והעבודה הסיזיפית מניבה חזיון מדברי סוריאליסטי ומרהיב – משהו שבין אייזנשטיין לביטלס. הסיפור מתפתל לו בין הבורות, מעובה בקטעים מההיסטוריה המשפחתית-מיתולוגית של סטנלי, שהולכת כמה דורות אחורה. פרקי ההיסטוריה מעוצבים כמו אגדות אירופאיות ומערבוניות. מקסים במיוחד סיפור אהבתם של רוכל נודד והמורה הזכה (פטרישה ארקט) שמוצאת בשבילו עוד ועוד עבודות בבית ספרה עד שיבין את הרמז. בסוף כל העלילות מתחברות באופן מושלם ומלבב וכל פרט, גם השולי ביותר, נופל למקומו.

שרק (2001)

בפסטיבל ירושלים הוקרן השבוע הסרט התיעודי "הללויה: לאונרד כהן, מסע, שיר" שמראה כיצד שירו של כהן מ-1984 הפך ללהיט מהסוג שמשתתפי תחרויות כישרונות טלוויזיוניות כמו "אמריקן איידול" בוחרים לשיר רק אחרי שהקאבר של ג'ון קייל שובץ בפסקול של "שרק". השיר מלווה את הסיקוונס שבו העוג שבור הלב (מייק מאיירס) חוזר לבד לביצתו בזמן שהנסיכה פיונה (קמרון דיאז) מתכוננת לחתונתה ללורד פרקוואד, והוא היה אחד הסימנים לכך שמדובר בסרט ילדים מסוג אחר. סרט האנימציה החמישי מבית דרימוורקס הוציא לשון לדיסני בשורה של בדיחות חצופות על חשבון סרטי הנסיכות המזמרים שלהם (פיונה שרה דואט עם ציפור כחולה, ואז מטגנת לעצמה את הביצים שמצאה בקן), ועם זאת הוא מספר שני סיפורי אהבה יפים ונוגעים ללב. הסיום המפתיע שבו הנסיכה היפיפייה והמקוללת מוצאת אושר דווקא כשהיא הופכת לעוגית שמנמנה וירוקה, הוא מסר משחרר שמעסה את הלב בכל הדרכים הנכונות, והחמור הנודניק בגילומו של אדי מרפי הוא אחת מדמויות המשנה האהובות בתולדות הסרטים המצוירים.

חתונת הרפאים (2005)

קומדיית הבובות המוזיקלית הזאת היא אולי סרטו המקסים והמענג ביותר של טים ברטון, וללא ספק הרומנטי שבהם. ככה זה כשהגיבורה היא גווייה מאוהבת. התסריט משלב מוטיבים עלילתיים מכל הבא ליד, מתובלים בתבלינים ברטוניים מוכרים. ויקטור (ג'וני דפ), בנם של סוחרים נובורישיים, מיועד להנשא לויקטוריה (אמילי ווטסון), בתם של בני אצולה סנובים שירדו מנכסיהם. במהלך החזרות לחתונה הוא משוטט ביער, ואיכשהו מוצא את עצמו נשוי לגווייה נאווה ומלאת חיים (הלנה בונהם קרטר). הכלה היא תערובת נוגעת ללב של מיס האווישם מ"ציפיות גדולות" של דיקנס ושל "בת הים הקטנה" של אנדרסן. הסיבה העיקרית לכך ש"חתונת הרפאים" לא רק מבדר מאוד, אלא גם מרגש, היא שדמותה של הכלה המתה והמאוהבת היא גם מאיימת וגם מעוררת הזדהות. במעין ואריאציה מקברית על "הקוסם מארץ עוץ", עולם החיים עוצב בגוונים אפרוריים, כמעט שחור לבן. אך כשויקטור מגיע בעל כורחו אל עולם המתים שמתחת לאדמה, הוא מגלה סביבה עשירה בצבעים ובמוזיקה. המלחין דני אלפמן שוב מפליא לעשות, וכמו ב"הסיוט שלפני חג המולד", הוא כתב שירים דרמתיים עם שוליים מקאבריים, ואף שר בקולו של השלד.

מוצאים את נמו (2003)

"מוצאים את נמו" הוא בעצם הגרסה הדגית של "מאה ואחד כלבים", על זוג הדלמטאים שיצאו למסע ברחבי אנגליה לאתר ולהציל את גוריהם שנחטפו. כמו בספרה של דודי סמית, גם כאן עיקר ההנאה הוא המפגשים עם היצורים הימיים השונים, שהם אוסף של המצאות נפלאות – הכריש שמנסה להגמל מאכילת דגים, השקנאי הידידותי (המקבילה הנוצתית לחתול המציע את עזרתו ב"מאה ואחד כלבים"), וכמובן דורי הדגיגה השכחנית (אלן דג'נרס), דמות מפתיעה ומופלאה – כולה נשמה טהורה ומבולבלת, מצחיקה עד דמעות ונוגעת ללב, שזכתה מאוחר יותר לסרט משלה. בבסיס זה סיפור על אבא דאגן (אלברט ברוקס) שמתקשה לשחרר ולתת לבנו לצאת לעולם בכוחות עצמו. מותה של האם בהתקפת ברקודה בסצנת הפתיחה מעניק לסרט תחושת אובדן שרוב סרטי האנימציה לילדים (מאז "במבי") נמנעו מהם.

מוליכי הזאבים (2020)

"מוליכי הזאבים" הוא השלישי בטרילוגיית הפולקלור האירי של האנימטור ואמן הקומיקס האירי טום מור, וכמו שני הסרטים הקודמים ("הסוד של קלס", "שירת הים") הוא היה מועמד לאוסקר בקטגוריית האנימציה. הסרט מספר על הידידות האמיצה שמתפתחת בין שתי ילדות באירלנד של 1650 – בתו המרדנית של צייד (המדבר בקולו של שון בין מ"משחקי הכס"), וילדה זאבה בעלת כוחות ריפוי פלאיים שמנהיגה להקת זאבים. האב החששן, שמציית להוראותיו של שליט אנגלי שמאיים לשרוף את היער ולהשמיד את הזאבים, מכשיל את בתו שוב ושוב, אך היא אינה מוותרת. הסיפור סוחף ומרגש והאנימציה צוירה ביד ייחודית ויפיפייה.

איפה אנה פרנק (2021)

ארי פולמן יצר את "איפה אנה פרנק" עבור ילדים מגיל 10 ומעלה והוא צריך להפוך ליצירה מכוננת עבורם. השאלה שבכותרת מהדהדת לאורך הסרט כולו, עוטה ופושטת משמעויות שונות. הראשונה ששואלת אותה היא החברה הדמיונית קיטי, שמתעוררת לחיים בבית אנה פרנק שבאמסטרדם ותוהה לאן נעלמה הנערה מהיומן, ומי הם המוני האנשים שמסתובבים בבית שלה. בחיפושיה אחרי אנה, קיטי לוקחת איתה את היומן המקורי, ויוצאת לרחובות העיר, שם היא פוגשת בפליטים מאזורי מלחמה שונים. התשובה שמתקבלת בסוף הסרט מנסחת את השאלה מחדש, והיא מעוררת השראה ומרגשת להפליא בהומניזם שלה. אנה, שביומן שלה המציאה לעצמה חברה דמיונית, הפכה בעצמה לדמות דמיונית, שסוכני תרבות הפכו אותה למעין קדושה יהודייה. בבחירתו לשוב ולספר את סיפורה דרך הפריזמה של החברה הדמיונית, פולמן מחזיר את אנה לממדים אנושיים של מתבגרת קוצנית, שמעוצבנת על אימא שלה, ומפנטזת על כוכבי קולנוע ועל עצמה כנערה שכל הבנים מאוהבים בה. האנימציה מרהיבה ביופייה ונפלאות במיוחד הסצנות שמדמיינות את הפנטזיות ואת החרדות של אנה.

צעצוע של סיפור 3 (2010)

מס' 3 הוא מופת של סרט המשך באופן שהוא מפתח את הדמויות ואת התמות של הסרטים הקודמים. הסיפור מוצא את וודי וחבריו בנקודת משבר. הילד שלהם אנדי הוא עכשיו נער בדרכו למכללה, והצעצועים חשים נטושים ונבגדים. כשהם נתרמים למרכז קהילתי וזוכים לקבלת פנים חמה מהצעצועים המקומיים, הם חושבים שהגיעו לגן עדן. אבל אז מתברר שבמקום מונהג משטר דרקוני על ידי דוב סגלגל וחביב לכאורה, שכולא את האורחים החדשים בחדר שבו משחקים הילדים הפרועים, שמתעללים בצעצועים כמו היו שבויים בכלא אבו גרייב. כדי להציל את עצמם הם מתכננים מזימת ההמלטות נועזת ומתוחכמת. לצד האקשן המסעיר, "צעצוע של סיפור 3" אינו זונח את התמות העיקריות – הצורך של הצעצועים בילדים שישחקו עימם (ובהשלכה: הצורך של ילד באהבת אם), מה קורה לנפשו של צעצוע כשהצורך הזה אינו ממולא, ושאלות של שייכות ונאמנות. התוצאה היא סרט מלהיב, מותח, מפחיד, עמוק, מצחיק ומרגש עד דמעות.

הנסיך הקטן (2015)

"הנסיך הקטן" מאת אנטואן דה סנט־אכזופרי הוא לא באמת ספר לילדים, אלא ספר ילדים לקוראים מבוגרים. הבנה של הפיצול הזה נמצאת בליבו של העיבוד הנבון והיפה של מרק אוסבורן ("קונג פו פנדה"), שפונה לילדים בוגרים והוא יותר הערה על הספר ועל השפעתו על קוראיו מאשר עיבוד ישיר. זה בעצם סרט בתוך סרט. סיפור המסגרת עוקב אחר ילדה, בת צייתנית לאשת קריירה כפייתית, שניסיונה להתקבל לבית ספר יוקרתי מאיים להפוך אותה לתלמידה טובה מדי, כזו שאין לה זמן להיות ילדה. בבית השכן מתגורר זקן מוזר שמנסה להמריא במטוס ישן מהחצר האחורית, ושולח לילדה דפים מספר שכתב על מפגשו במדבר סהרה עם נסיך קטן שביקש ממנו לצייר לו כבשה. הטייס אינו מזוהה כסופר שהוכרז כמת כשמטוסו נעלם ב-1944, אלא יכול להתפענח כרוחו של האמן (גם הנסיך נפטר מגופו ברצונו לחזור לכוכבו). התבנית הנרטיבית מאפשרת לסרט לייצר שני סוגים של סיפורים. סיפור המסגרת מציע לילדים של היום קונפליקטים ברורים ואקשן סוחף באנימציה תלת ממדית ממושבת בגוונים של אפור. הסצנות מתוך "הנסיך הקטן", לעומת זאת, מוגשות תוך הקפדה אוהבת על השלמות האמנותית של המקור והטון הנוגה שלו, ומשלבות איורים מהספר – דו מימדיים, מינימליסטיים ויפיפיים – עם אנימציית סטופ מושן של בובות עץ ונייר. המוטו החוזר הוא שלא ההתבגרות היא הבעיה, אלא השכחה. כבונוס, בובת השועל שמתעוררת כאן לחיים היא יצור מקסים בתכלית.

זוטרופוליס (2016)

"זוטרופוליס" מתרחש באוטופיה חייתית שבה כל החיות, טורפות ונטרפות, למדו ללכת על שתיים ולחיות יחדיו בחברה שוויונית וממוסדת. ועדיין, כמו בחברה שלנו, יש דעות קדומות עתיקות כמשלי איזופוס. הארנבת האופטימית ג'ודי הופס לא מוכנה לשמוע שיש גבולות ליכולותיה, ונרשמת לאקדמיה לשוטרים. כשחיות מזנים טורפים למיניהם מדווחות כנעדרות, ג'ודי מתגברת על הדעות הקדומות שלה עצמה ומשתפת פעולה עם שועל תחמן. החקירה תחשוף מזימה שנועדה לערער את ההרמוניה החייתית. סיפור החקירה מחוכם למדי ותוצאותיו חינוכיות בהחלט, אבל שני הקלפים המנצחים של הסרט הם העיצוב שובה הלב של החיות, וההומור השופע, שהופך את "זוטרופוליס" לקומדיה מצחיקה מאוד. הבדיחות היותר טובות נובעות מטבען המנוגד של החיות השונות. בעידן שבו סרטון של עצלן אוכל גזר זוכה למיליון וחצי צפיות ביוטיוב, הסצנה במשרד רישוי המנוהל על ידי עצלנים איטיים להחריד קורעת מצחוק. הארנבת האנרגטית והעקשנית היא גיבורה מקסימה בתכלית, והיא מוקפת בשלל חיות מבדרות, שחלקן מאתגרות את הציפיות שלנו ומפתיעות אותנו.