אלו הם סרטי הילדים הכי טובים של המאה ה-21 – חלק ב'

מואנה (2016)

"אני לא נסיכה", מתריסה מואנה, "אני בת של צ'יף". "אם את לובשת שמלה ויש לך בעל חיים כסיידקיק, את נסיכה", מבהיר לה מאווי. הדיאלוג הזה לא רק מתחכם על חשבון סרטי הנסיכות של דיסני, אלא גם מבהיר ש"מואנה" רוצה להמשיך את המותג, אך גם לפנות לדרך חדשה, כמו הגיבורה הנועזת שלו. זאת אגדה על נערה פולינזית שמורדת באביה החששן, ובעידודה של סבתה "המשוגעת" יוצאת לים לחפש אחר מאווי משנה הצורה (דוויין ג'ונסון, בתפקיד שהותאם למידותיו) בתקווה שיעזור לה להשיב לאלת האיים את הלב שגנב ממנה ולתקן את האסון האקולוגי שחולל. הנערה הסקרנית והעקשנית היא גיבורה נהדרת, ומערכת היחסים בינה לבין מאווי השחצן ומנופח השרירים אינה רומנטית כמקובל – הנרטיב הוא יותר של "באדי מובי", כולל בדיחות תואמות. גם התרנגול הטיפש כמו נעל שמתלווה אליהם הוא סיידקיק לא טיפוסי. האנימציה יפהפייה, וההקשר הפולקלוריסטי מאפשר לה לחרוג מדי פעם מהקו הריאליסטי האופייני. השירים הנהדרים שכתב לין מנואל מירנדה ("המילטון") הרמוניים, מרקידים ועושים חשק לעוד. ולצד כל אלה יש רגעים של חיבור אקזיסטנציאליסטי לטבע שלקחו השראה מסרטי מייאזאקי, והם תורמים ל"מואנה" קמצוץ של שאר רוח. במילים אחרות: כל מה שדיסני יודעים לעשות, עם תוספות.

הקול בראש (2015)

כמו סרטי ילדוּת רבים, "הקול בראש" מספר על קשיי הקליטה של ילדה בבית ספר חדש, אבל הפעם הסיפור נחווה מבפנים. פיט דוקטר מתרגם קורסי יסוד בפסיכולוגיה של הילד לחגיגה צבעונית ותוססת של מטאפורות ויזואליות, המחוברות לעלילת אקשן סוחפת. בתוך המרחב הפנימי של ריילי בת ה-11 יש מפקדה המנוהלת על ידי חמישה רגשות מגובשים – שמחה, עצב, פחד, כעס וגועל. לכל רגש יש צבע, אישיות וקול משלו, והם מנסים לעבוד יחד עד כמה שאפשר. שמחה האופטימית מנסה לשלוט בעניינים, אבל עצב העגומה מפריעה בלי להתכוון. ביום הראשון ללימודים ריילי חווה רגע קשה שמערער את שיווי המשקל הנפשי שלה, ושמחה ועצב יוצאות למסע שמטרתו להשיב את העניינים לסדרם. בדרכן הן אובדות בלבירינט של ספריית הזיכרונות, מבקרות בנבכי התת מודע ובאולפן הפקת החלומות ושאר הרפתקאות פרוידיאניות. זה היה יכול להיות מסע שכלתני בנוסח שידורי הטלוויזיה החינוכית, אלמלא היה כה מקורי, מרהיב, מותח, עתיר הברקות, שנון, ולעתים מצחיק מאוד. התובנה החכמה שאליה מגיעות שתי השותפות למסע מעניקה לסרט הד רגשי – כשריילי מתבגרת הרגשות שלה מתבגרות איתה, ואנחנו מבינים שזה לא מקרי שעל אף ההבדלים הבולטים ביניהן, לשתיהן יש שיער כחול.

פיטר פן (2003)

סרטו של פ.ג'. הוגאן שומר אמונים לספר מאת ג'יימס מ. בארי, ומעניק לו פרשנות שמותירה מקום לעצבות ומדגישה את האלמנטים הפרוידיאניים בסיפור, בלי לאבד את הממד הקסום של אגדת ילדים מתוקה. קפטן הוק (ג'ייסון אייזקס) הוא גבר סקסי, שמפצה על האימפוטנציה של ידו הקטועה בחזות אטרקטיבית ומפתה, ולמרות אכזריותו הוא נוגע ללב בבדידותו. המאבק בינו ובין פיטר הוא גם על חסדיה של וונדי (רייצ'ל הרד-ווד), שמתפתה לפיראט, הנראה כמו גרסה הרואית יותר של אביה המרובע והחששן. ג'רמי סמפטר מגלם יפה את הנער השחצן והבטוח בעצמו, שמתקשה להתמודד עם השינויים המפתיעים שוונדי מביאה לארץ-לעולם-לא שלו. הסיפור היפה והמרגש על התבגרות למרות הכל ועל חשיבותו של הדמיון, מרופד באפקטים נהדרים והסצנות הבלתי נשכחות מהסיפור נראות כמו חדשות.

תזיזו ת'רגליים (2006)

ג'ורג' מילר מזוהה בעיקר עם סרטי "מקס הזועם", אבל הוא חתום גם על שניים מסרטי הילדים היפים ביותר. 11 שנים אחרי "בייב", שאותו כתב והפיק, מילר ביים את סרט האנימציה הנהדר (וזוכה האוסקר) על פינגווינים קיסריים באנטארקטיקה, שנראים כמעט פוטו-ריאליסטיים חוץ מזה שהם נוטים לפרוץ בשיר. כך, במיטב להיטי הרוק והפופ, הם מביעים את עצמם ומגדירים את זהותם הייחודית. רק מאמבל הצעיר, שעדיין לא השיר את פלומת הינקות שלו (אלייז'ה ווד), מעדיף לרקוד סטפס, ולכן מסומן כפריק. בשל פגיעתו במסורת הוא מגורש על ידי זקני השבט, ומתחבר לקבוצה של פינגווינים קטני קומה ומצחיקים מאוד, שמקבלים אותו כמו שהוא. מדי פעם אנחנו מבחינים בנוכחותם של בני אדם ובהשפעתם השלילית על הסביבה המשתנה, אבל נדמה שזה בשולי הסיפור, עד שמתחוללת תפנית מפתיעה, ומה שהחל כמעשיית מוסר מוזיקלית וסוחפת על סובלנות ועל קבלה עצמית, הופך למיתולוגיה פינגווינית מפעימה. הפינגווינים מדובבים על ידי סטארים כגון ניקול קידמן, יו ג'קמן ורובין וויליאמס (בארבעה תפקידים), והכוריאוגרפיה היא של סביון גלובר, גדול אמני הסטפס בימינו. אין לכם מושג כמה מלהיב סטפס יכול להיות עד שלא ראיתם אלפי פינגווינים רוקדים ושרים "בוגי וונדרלנד".

סרט לגו (2014)

כן, זה סרט פרסומת ללגו, אבל הוא מסרטי הפרסומת הכי מצחיקים שנראו על המסך, ובסוף הוא אפילו מרגש. הדמויות הן בו בזמן קפואות כבובות שעל פניהן תקועה בכל פעם הבעה אחת (בחירה עיצובית שהסרט מפיק ממנה הרבה הומור שנון), ועם זאת הן ניחנות בנוכחות פיזית פלסטית לחלוטין. הסיפור יישמע לכם מוכר. יש שליט נבל בשם לורד ביזנס (וויל פארל) שמנסה לשים ידו על נשק-על במטרה להשמיד את העולם. יש גם נבואה עתיקה שעל פיה יש רק אחד, נבחר, שיכול להציל את העולם מפניו של הלורד האיום, ואיכשהו יוצא שפועל בניין חסר כישורים מיוחדים בשם אמט בריקובסקי (כריס פראת) הוא הוא האחד. זה די מתסכל את וויילדסטייל הקשוחה (אליזבת בנקס) שרצתה להיות הגיבורה בעצמה. גם החבר שלה באטמן (וויל ארנט), ועוד כמה גיבורי-על שקבוצת לגו ואולפני וורנר השיגו את זכויות השימוש בהם, מתגייסים למשימה. הסיפור, שכמו הורכב על ידי ילד מסרטים שראה בדי.וי.די, מוגש כפרודיה פרועה, ובסופו של דבר "סרט לגו" יותר דומה ל"הקוסם מארץ עוץ" מכפי שנראה במבט ראשון.

פדינגטון (2014) + פדינגטון 2 (2017)

סיפורי הדוב עם הכובע האדום שכתב מייקל בונד שימשו השראה לצמד סרטים מתוקים ומצחיקים להפליא בבימויו של פול קינג. הדובון חובב הריבה מגיע מאפריקה ללונדון, שם הוא נאסף בתחנת הרכבת פדינגטון על ידי הנרי ומרי בראון (יו בונוויל וסאלי הוקינס). כמו הקומיקאים הגדולים מימי הסרט האילם, הדובון הנאיבי וטוב הלב גורם נזק כבד בכל מקום שאליו הוא מגיע, אבל אי אפשר לכעוס עליו כי הוא כזה חמוד. בסרט הראשון הוא מסתבך עם המפחלצת הרשעה ניקול קידמן, שרוצה להפוך אותו למוצג במוזאון לטבע, ובסרט השני (שהוא טוב עוד יותר מהראשון) הוא מופלל על ידי שחקן שירד מגדולתו והפך לגנב (יו גרנט בתפקיד חייו). כתוצאה מכך פדינגטון מוצא את עצמו בכלא, שם הוא שובה את ליבם של האסירים המסוכנים, והופך את המקום האפרורי לחגיגה של מוזיקה וצבע. מיטב שחקני בריטניה התגייסו לגלם תפקידי משנה – ג'ולי וולטרס כעוזרת הבית, ברנדן גליסון כטבח הכלא, ג'ואנה למלי, איליין אטקינס, ג'ים ברודבנט, טום קונטי ורבים אחרים – והם תורמים את כשרונם לחן המלבב של ההרפתקאות המאוד אנגליות של הדובון, שמוכיח שעם רצון טוב, וריבה, אפשר לפתור הכל. תענוג.

לשבור את הקרח (2013)

מאז "שלגיה ושבעת הגמדים" ב-1937 אולפני דיסני הפיקו המוני סרטי נסיכות. "לשבור את הקרח" של כריס בק וג'ניפר לי הצליח לבדל את עצמו מהערמה, ולהפוך לסרט האנימציה הקופתי ביותר בהיסטוריה, באמצעות סיפור על נסיכה שהופכת את הקללה שלה לברכה, ולא רוצה שאף נסיך יציל אותה. לכן במקום נסיכה אחת, כמקובל, יש לנו שתי נסיכות אחיות, שאהבתן זו לזו היא מנוע הבעירה של הסיפור. הנסיכה אלזה, שכל מה שהיא נוגעת בו הופך לקרח, היא שילוב מעניין בין נסיכה למכשפה, וכולנו היינו רוצים אחות נאמנה, מתוקה ועקשנית כמו אנה. השירים בסרט טובים למדי (השירים ב"מואנה" יותר טובים) אבל משהו בחיבור בין הכרזת השחרור של הנסיכה הדחויה שהופכת לאדונית של עולמה (תוך כדי שהיא הופכת לאייקון אופנה) לבין המילים והמוזיקה הפך את "Let it Go" לרגע מכונן עבור מיליוני ילדות. ואיש השלג אולף ממש חמוד (גם אם גנוב מסרט קצר שיצרה אנימטורית בשם קלי ווילסון).

סרטי הארי פוטר (2001 – 2011)

סדרת הספרים מאת ג'יי.קיי. רולינג הניבה שמונה סרטים שנפרסו על פני עשר שנים. שני הראשונים הם החלשים שבהם מהסיבה הפשוטה שכריס קולומבוס הוא במאי בינוני מאוד. בעקבותיו באו במאים מוכשרים יותר (אלפונסו קוארון, מייק ניואל, דיוויד ייטס). בינתיים השחקנים הילדים גדלו אל תוך התפקידים, וגם הצופים התבגרו איתם, כשהסרטים האחרונים בסדרה בהחלט לא מיועדים לילדים קטנים. המעקב אחר התבגרותם של תלמידי בית הספר לקוסמות הארי (דניאל רדקליף), רון (רופרט גרינט) והרמיוני (אמה ווטסון) דרך סדרה של מבחנים מכל הסוגים, והתמודדויות עם נבלים אימתניים ועם עצמם, הפך למרכיב בולט בתרבות של המאה הנוכחית ושלח מיליוני ילדים לחנויות הספרים. היכולת של הסרטים לתת ביטוי ויזואלי לכישופים וליצורים הקסומים המתוארים בספרים תרם לכוח המשיכה שלהם. אם צריך לבחור את הטוב שבסרטי הסדרה, ההתחבטות היא בין "האסיר מאזקבן", עם עלילה שכוללת פיתול בזמן, ועם ההיפוגריף וגרי אולדמן הנהדר כסיריוס בלאק, לבין "גביע האש" שבו הגיבורים מתחילים לגלות עניין בבני המין השני במהלך טורניר בין בתי ספר.

קובו: אגדה של סמוראי (2016)

ביפן הפיאודלית, קובו בן ה-12 מטפל באמו החולה במערה הררית. הילד בעל העין האחת מתפרנס ממופע של אוריגמי ומוזיקה שבו הוא משחזר את סיפורו של אביו הנעדר, שהיה סמוראי לוחם. קובו אף פעם אינו מצליח לסיים את הסיפור משום שאינו יודע מה קרה לאביו. אמו, שמצבה הנפשי מדורדר, מזהירה אותו לא להישאר בחוץ אחרי רדת החשיכה משום שאחיותיו וסבו, שהוא מלך הירח, ימצא אותו וייקח את עינו השנייה. כך מתחיל הסרט שנוצר באולפני לייקה שבאורגון, ארה"ב, אך מטפל במיתולוגיה היפנית ברצינות מלאה. זה מתפתח לסיפור הרפתקה עשיר בדמיון העוקב אחרי מסעו של הנער בחיפוש אחר שריון קסום. אנימציית הסטופ-מושן מעוררת השתאות ביופייה, והסיפור החכם עוסק בזיכרונות ובעוצמה הטמונה במלאכת הסיפור העצמה.

אבוללה (2015)

הפגישה הראשונה בין אדם בן ה-10 למפלצת הידידותית אבוללה מעלה הדים לסצנה המקבילה ב"אי.טי". "אבוללה" לא מנסה לטשטש את העובדה שהוא מרים רעיונות מסרטי פנטזיה אמריקאים לכל המשפחה ומעביר אותם דרך פריזמה ירושלמית. מה שיפה הוא שזה עובד. אמנם התסריט קצת גנרי מדי, ולפעמים זה נחווה כמו סרט אמריקאי בעברית, אבל ערכי ההפקה, הרוח הטובה והבימוי הזורם של יוני גבע מפצים על כך בנדיבות. אדם (יואב סעדיאן רוזנברג) הוא תלמיד סרבן, שצלו של אחיו המת רודף אותו. בבית הספר, שלושה ילדים בריונים, וגם מחנך הכיתה המרושע (רותם קינן, שמתמחה בגילום דמויות של מורים), מתנכלים לו. המחנך מטיל עליו לכתוב עבודה עם החרשנית של הכתה (בר מיניאלי) אבל לאדם אין זמן, או עניין, כי הוא עסוק בהסתרת המפלצת הדי ילדותית (עידן ברקאי) שמצא במקלט מפני הוריו, ומפני חיילי יחידת "רעם" ללוחמה במפלצות. הצלם גיורא ביח מציף את הדימויים בתאורה זהובה המייצרת אווירה מיתולוגית שמתחברת היטב לאתר ההתרחשות הירושלמי, והתוצאה היא סרט ז'אנר מיומן, שמצליח למתוח, להצחיק ואפילו, כמעט, לרגש.