אם אתם באמת רוצים לשמוע איך אוהבים עברית, רק שמעו את הראפרים

ראפרים הם מלכי המילה של העידן המודרני. אין ז'אנר יותר עמוס מילים, יותר מבוסס על סלנג, יותר משלב וממציא חידושי שפה ושעושה יותר כבוד למילה המדוברת (ולא רק הכתובה) מאשר ראפ. זה אמנם מתחיל מצורך טכני – שיר הראפ הממוצע כולל בערך פי 3 מילים בממוצע יותר מרוב הז'אנרים – אבל הפך לעניין תרבותי. ראפרים נמדדים על פי יכולות הכתיבה שלהם, השנינות, המורכבות, הנראטיביות, המשחקיות ואפילו מצלול השפה שלהם. כי השפה היא הכלי היחיד שיש לראפרים, אבל רק הם אלו שבוחרים איך להשתמש בו.

לקח לא מעט שנים עד שהעברית היתה שגורה בפי הראפרים בישראל. ניסיונות מוקדמים כמו האשם תמיד ונייג'ל האדמו"ר היו יותר קומיים בהווייתם, וכך גם היה האלבום הראשון של השטותניקים משב"ק ס', שריסקו סלנג גולשים עם קיצוב ביסטי-בויז מובהק. כשנימי הגיע כך גם נולד הפלואו העברי, כולל כל הביגידי שבעולם, אבל משהו עדיין לא נשמע לגמרי מכאן. רק כשהגיע סאבלימינל הוא הצליח למצוא שפה בעברית לראפ – שהיתה באופן אירוני, סוג של אינגלוז עברי, או עברות של ראפ נוצץ מאמריקה.

הסיבה לכך היא כמעט טכנית – העברית היא שפה מלאת עיצורים שנתקעת בגרון ולא ממש מתמסרת לאלמנטים שראפרים צריכים, כמו זרימת הצלילים או משחקיות או גמישות. לקחנו שפה מלפני אלפיים שנה, החיינו אותה מחדש, ועכשיו עוד רוצים שנעשה איתה ראפ? עזבו, שמעתם פעם ראפ בצרפתית? זה נשמע חלום. אבל החלוצים של הראפ העברי (ביניהם ראוי גם לציין את פישי הגדול, שבהחלט נתן עבודה בלשלב שפת רחוב) עבדו קשה מאוד כדי לייבש את הביצה של הראפ העברי. ועל האדמה המיובשת שהם יצרו, הדור של פלד וג'ימבו ג'יי בנה בית, על בסיס השפה החדשה.

על פניו, אין צמד כותבי ראפ יותר שונים מג'ימבו ג'יי ופלד. האחד יוצר טקסטים במשלב לשוני גבוה יחסית, בונה אותם בדקדקנות של משורר, מדייק בכל הגייה, בן של מורה ללשון. השני מייצג את השכונה והפריפריה, לפחות באופן מוצהר, מייצר משלב של שפת רחוב עמוסה סלנגים (לעיתים, סלנגים פרטיים של החבר'ה שלו), שם זין על אם אומרים יושנת או ישנה ועושה בשפה פוגרום. אבל אם רק מבינים את האמנות של פלד, אם לא נתקעים על הפשט, אם לא מתעוורים מהפוזה המוחצנת – אם באמת מאזינים למילים בקשב – אפשר להבין את נקודת הדמיון. הם שניהם עושים את זה במכוון, ושניהם עושים את זה מאהבת העברית.

בואו נתחיל עם פלד. שלא יהיה טעויות, זה לא כתב הגנה, כי אני לא חושב שהוא צריך כזה. מי שחושב שהמוזיקה של פלד לא מתעסקת בכלום, רדודה או דלה בעברית פשוט לא טרח לשמוע אותה מעבר לבאסים. אבל מי ששקע לתוכה יודע כמה עשירה השפה של פלד, ואיך הוא מעוות ומשנה אותה במכוון רק כשהשיר דורש את זה אמנותית. מי שמכיר את הקריירה הכבר ארוכה של פלד (פאק, כבר כמעט עשרים שנה), יודע שמדובר באחד הכותבים הכי מחוננים שידעה השפה. זה בן אדם שכתב מגילות ראפ מורכבות ומלאות להטוטי מילים מבריקים, והמציא מחדש את הפלואו בעברית, עוד בגיל 16. אבל אז הוא מיצה את זה, והתחיל לכתוב אחרת.

אחרי תקופה מעצבת (לו ולראפ העברי) של קרב הסכינים הלשוני שהיה הצמד פלד ואורטגה, כשפלד יצא לקריירת הסולו שלו הוא לקח כיוון טיפה שלו לכתיבה. אלו כבר לא היו עמודים פתלתלים של טקסט מורכב, אלא מבנה קלאסי יותר של בית-פזמון, ולא מעט השראה מהראפ הדרומי, שלא פעם – באופן מכוון או לא – כלל טקסטים פשוטים בהרבה, מינימליסטים כמעט. פלד אוהב את המוזיקה הזו, ולכן רצה לייצר "באסים בבגאז'" כסוג של ראפ דרומי מהפריפריה הצפונית של ישראל. הימנונים במקום מניפסטים. את הרצון הזה הוא שכלל לאורך הקריירה שלו, עד לאלבום האחרון נכון לעכשיו, "טאטה ווי מייד איט", שם השתמש בישירות הלשונית שבנה כדי להביט על איך היא הגדירה לו את הדרך.

ומהעבר השני, ג'ימבו. רבים מתייחסים אליו ככותב הראפ הטוב ביותר בעברית, כולל כמה מהראפרים האהובים עליכם. הוא החל דווקא מכתיבת שטויות להרכב החברים המקורי "N.O.D", שהפך לימים בגרסה מצומצמת למופע של ויקטור ג'קסון. שם ג'ימבו עדיין עשה שטויות עם העברית, אבל החל גם לבחון ולפרק ולחבר אותה מחדש עם איש שפה נוסף, פדרו גראס. כשג'ימבו יצא לסולו, הוא לקח איתו קצת מרוח השטות, הרבה מהדקדקנות של הספוקן וורד, והעמיק את הרעיונות המעניינים שלו בעזרתה. הוא מגלף את העברית בעדינות, נזהר שלא לפגוע בה (בניגוד לפלד, שתמיד עיקם אותה כרצונו), ויוצר ספרים מדוברים עם חריזה מטורפת, מקצבי משלב מסונקפים ועומק לא מבוטל באופן די מובהק.

אבל מבחינה מסוימת, ג'ימבו עובר בשנים האחרונות תהליך שדווקא מקרב אותו לפלד. הוא מנסה להגיד יותר בפחות. "סתלבט בקיבוץ" המצליח לא היה קורה אם ג'ימבו לא היה משפט את אמירותיו מבלי לאבד את האימפקט שלהן. גם "חתולים" נוגע בין היתר כי הוא דל במילים (בין היתר כי הוא עוסק בדלות השפה, אך מדייק בכל אות). פלד גם צמצם את מילותיו, אבל בוחר כל אחת בקפידה. הם משתמשים בעברית בצורה היעילה ביותר, כל אחד מצידו. ג'ימבו בתור אוהב שפה שרוצה למצוא שיאים בין גבולותיה, ופלד בתור אוהב שפה שרק רוצה למתוח אותה. או במילותיו של ג'ימבו, "שנים שהתאמנו בלירות את המילים הכי מהר על אוטומט רק כדי לומר אותן לאט, רק כדי לומר מעט". או במילותיו של פלד: "כל הזמן מדברת על ילדים, בעתיד אני יעשה לך שלוש. אני יודע שאומרים שלושה, אבל לי ממש לא אכפת".