יו, פגרי: "עגילה בשכונה" היא הדבר הכי טוב שקורה עכשיו באינטרנט

הכירו את עגילה: כוכבת רשת, תימניה צעירה מהפריפריה, גרושה טרייה, אישה גרוטסקית וקלת דעת, בעלת לב ענקי ובעיקר מתה לעשות כבר את הפריצה הגדולה שלה. על פניו, הדמות שיצר השחקן ניב מליחי (32) היא ביג נו נו: היא דורכת על כל מוקשי הפוליטיקלי קורקט ומאמצת כל סטריאוטיפ אפשרי בדרכה אל התהילה. אבל חכו עם הקלשונים, שבו ונשנשו קצת ג'עלה.

"עגילה היא האלטר אגו שלי. זאת דמות שאני רץ איתה כבר כמה שנים, עוד מימי בית צבי. אחרי שחזרתי מתל אביב לשיכון עלייה בכפר סבא שבו גדלתי, החלטתי לחבר בין שני העולמות שאני אוהב: זקנות תימניות ומשחק. וככה נולדה 'עגילה בשכונה'. במקום להוציא אותה מהשכונה דווקא נשארנו בה, היא מהרחוב, היא מהספסלים עם הזקנים. אני גבר שמחופש לאישה ומסתובב בשכונה מסורתית. זה קונטרסט שעובד".

ניב מליחי בדמותה של עגילה (צילום: יוגב עמרני)

בסדרת הרשת "עגילה בשכונה" מבקר מליחי, בדמותה של עגילה, בבתים של תימניות מבוגרות בשיכון ולוחץ להן על כל הכפתורים. התוצאה הורסת מצחוק ומרגשת – בעיקר עבור מי שמכירים את התרבות הזאת מבפנים. איכשהו, הדמות שהן אולי לא מבינות עד הסוף מתקבלת אצלן כבת בית והן נפתחות כלפיה בתמימות שובת לב.

מה המטרה בעצם?
"תיעוד של השכונה שלי, של המקום בו נולדתי, של דור הולך ונעלם. לצערי הרב קרוב לחצי מהכוכבות הגדולות שלי כבר לא בחיים. דור בא והולך והסדרה מפגישה בין החדש לישן וזה מדהים. הסדרה בעצם מספקת הצצה לחיים של אנשים שלא יוצאים מהאזור הגיאוגרפי שלהם, ומקיימים בו אורח חיים תימני־ישראלי־יהודי־דתי. הן פותחות בפניי את הדלת באהבה וזה אותנטי לגמרי: אם זקנה מביאה לי סחוג זה כי היא רצתה ולא כי אמרתי לה. הן מביאות לי קובנה בלי לשפוט אותי. הן מקבלות אותי באהבה גדולה ובטוהר של הכנסת אורחים".

ניב מליחי (צילום: אילון יוסף)

איך הן מקבלות את הקוויריות שלך?
"הן לא הופכות את זה לביג דיל, הן מקבלות אותי במיליון ואחד אחוזים. חלקן חושבות שאני אישה, אבל יש גם מקרים מצחיקים שאני אומר שאני גבר והן ממשיכות לדבר בנקבה".

הנושאים היותר כואבים לא עולים בסרטונים. למה?
"הנשים כן מדברות על החיים הקשים, אבל אני לא הופך את זה לדבר עצמו. הכאב הוא חלק מאיתנו, הוא חלק מהחיים. אני מאפשר להן לכאוב אבל מנסה להלביש על זה אופטימיות ושמחה. זאת סדרה מוקומנטרית, ואני לא רוצה להפוך אותה למניפסט".

הודעות ממצרים ועזה

כמו עגילה, גם מליחי מחכה לפריצה הגדולה שלו. בתחילת השנה הוא הציג עם האוצר שרון תובל תערוכה בחלל המעבדה, בה הוקרנו שני פרקים מהסדרה וגם הוצגו צילומים וחפצים שהמשתתפות מסרו לו. "נחכה לדבר הנכון בשבילה ובשבילי", הוא אומר. הצעות לריאליטי כבר הגיעו, אבל מליחי מעדיף את הדרך הארוכה. "עגילה היא כבר סיפור הצלחה. היא מפורסמת בקהילה התימנית ובקהילה הגאה, גם בתל אביב. היא אייקון. אין שבוע שאני לא מקבל הודעות ארוכות ומרגשות ומצחיקות מאנשים – גם מירדן, מצרים, תימן, עזה וטורקיה. אולי הם מתחברים לסלנג הערבי".

הסלנג הזה הוא חלק ענקי מהדנ"א של הסדרה, וההומור הוא פנימי לגמרי. זה עובר החוצה?
"הסרטונים מקבלים מאות אלפי צפיות, אז המספרים מדברים בעד עצמם. אני מאמין שזה שבר את החומות של העדתיות, על אף שהתכלית היא התרבות התימנית. השפה התימנית נכחדת מהעולם הזה ואולי הסדרה מנגישה את הסלנג התימני ומשמרת אותו. אבל יש כאלה שחושבים שזה זלזול במורשת".

הדמות של עגילה תלויה בנשים שמקיפות אותה. ברגע שמוציאים אותה מההקשר הזה היא הופכת לבעייתית. נתקלת בתגובות שליליות?
"אני מופיע איתה כבר כמעט שלוש שנים בשבלול. הקהל התל אביבי מקבל אותה כמו נטע זר, אבל הקהל שלי מגיע מהפריפריה לראות את עגילה. אנשים לא כל כך יודעים איך לעכל אותה ואני עדיין מנסה להבין אי אני יכול לשכלל אותה. יש הבדל מעגילה של פרק 1 לעגילה של פרק 12".

בסרטונים של עגילה מככבות בעיקר הנשים התימניות, ורק מדי פעם פעם צץ לו מבוגר תימני בתפקיד אורח. "אני מתחבר לנשים ולזקנות תימניות מאז שאני קטן", מסביר מליחי. "אני מרגיש שכל אחת מהן היא סבתא שלי. יש לי חיבור לנשים יותר מאשר לגברים בעולם הזה". מליחי מספר שבילדותו היו לו שתי שכנות מבוגרות שתפקדו כבייביסיטר עבורו. "הן היו שרות לנו ומספרות לנו בדיחות ומחבקות ומכינות לנו זום ועסיד. הריח של הריחן התימני עוד באף שלי. אני זוכר את העגילים הגדולים והתלבושות המיוחדות ומטפחות הראש. אני לא מדבר תימנית, אז לא הבנתי אותן אבל הבנתי את הכוונות שלהן. רק רציתי להתעטף בחום הזה".

בוא נגיע לשאלה שתכלס בגללה התכנסנו. איפה יש את הג'חנון הכי טוב בתל אביב?
"אצל מזל ברחוב כנרת 2 בנווה צדק. היא מוכרת אותו בימי שישי, גם חילבה וקובנה ב־25 שקלים. אישה מדהימה בת 85, היא עובדת במטבח בבית של דמי מפתח ופשוט פותחת את הדלת לאנשים. גרתי בכרם התימנים והייתי יושב אצלה כל שישי פק"ל. עד היום, כשאני מבקר בתל אביב אני בא אליה. בטח אצלם גם אותה בקרוב".