עד שנגיע לגשר: מירי חנוך על סוציאליזם והבום הקטן והמתוקשר

"יש חור בגשר מעריב" היה התירוץ הכי מפתיע שהצלחתי להמציא לקצינה שלי, כשאיחרתי בפעם המאה ל"ביטאון חיל האויר" שהתגורר בבית מעריב (שכבר אז נפלו לו מהשלט המ"ם והעי"ן, כך שמעל הבניין התנוססה הקביעה “בית ריב"). הקצינה, שהטילה ספק בכל מה שיצא לי מהפה, הביטה מהחלון ואמרה: “נכון, יש חור בגשר". לא הצלחתי להחניק את הצעקה “מה?", והיא חזרה על הקביעה: “באמת יש חור בגשר מעריב". כך הציל אותי גשר מעריב באותו בוקר חורפי בשנות ה־80.

מאז אימצתי את שיטת “לנצח בקרב ולהפסיד במערכה" – במערכה שאני מנהלת על החיים כאן, כמו עוד מיליוני ישראלים שיש להם איזו הפרעה קולקטיבית (משהו בין פחד מאנטישמיות לצורך לאכול חומוס ליד המשפחה) שגורמת להם לכלות את חייהם באזור אסון מוכה מלחמה, שקולל במזג האוויר הגרוע ביותר, שבקדנציה שלי לא יהיה בו לא שלום ולא צדק חברתי, לא חניה ולא יופי שננעץ כמו סכין בלב; אלא רק צפירות של נהגים עצבניים או אזעקות מלחמה, ממשלה מחורבנת, יוקר מחיה שלא מבייש את פריז וחום אימים המתחלף בקור בינוני עם מטחי גשם עצבניים.

כאן, בתל אביב, העיר היקרה בעולם, אומרים שנורא יקר שם, בארצות צפון אירופה. אז כל השנה חסכתי כדי לקיים את הנדר שאת הקיץ הזה נשבור בטיול לא קצר לשבדיה ולדנמרק. כל לילה לפני הטיול נרדמתי תוך וידוא קור, כשמול עיניי מרצד המספר 22 לצד המילים “מעלות מקסימום בסטוקהולם".

ביום השני למסע עף בעלי הטבח מהאופניים בקופנהגן, ואת שארית הטיול בילה בצליעה מלווה במטרייה שקניתי לו בסופר וששימשה משאלה לגשם יותר ממקל של זקנה, אבל חוץ מזה היינו בעולם מושלם.

הרחובות נקיים – כולם נוסעים באופניים גם אם הם בני 70 אחרי ניתוח או בני שנתיים שרק למדו ללכת – העיר מחורצת ממים ושטופה ביופי אינסופי. איש לא צופר, מקלל, עוקף, זורק או יורק או מרוויח את הרמזור ואת התור. כולם לבושים נחמד ומשוטטים בעירם בין גנים בוטניים לנמל הסירות, וכך גם בשבדיה, שנכנסנו אליה בחציית הגשר המפורסם של סאגה נורן מ"הגשר", המחבר בין קופנהגן למאלמו, בקילומטרים של בטון שנישא מעל מי הים הבלטי, בקו הרוחב שבו נולד אבא שלי בליטא באלף הקודם, ואם לא היטלר הזבל הזה עוד הייתי חיה לי ביופי הזה.

לא נכנסנו למאלמו כי אומרים שהיא אנטישמית מאוד, אבל חוץ ממנה, בכל חור שבחרנו לרדת בו קצת מהכביש, נפלנו על ימה, שפה קוראים לה ישר כנרת ובונים עליה עשרת אלפים מלונות הכל כלול, שופכים אליה ביובים של רפתות ונצלים בכיף על מה שנשאר משפת המים האנוסים, לא לפני שמשלמים לכל מיני קומבינטורים 50 ש"ח כדי להתבשל קצת בין האשפה לשטחי הקמפינג.

בדרכים עצרנו בסופרמרקטים והצטיידנו לפיקניקים, אכלנו ארוחת צהריים אחת באיקאה בשביל הבידור וישנו במלונות פשוטים או בקתות שמצאנו על הדרך, וכל הזמן הזה הבטנו זה לזה בעיניים, כמו היינו האנשים הכלואים באפלת המערה במשל של אפלטון.

הדבר המדהים הוא שבארצות הסוציאליסטיות האלה יש צדק חברתי גלוי וברור. לכל אחד יש איזו דירה או צריף מינימליים עם ציוד איקאה מקיר לקיר, שם חיים להם האנשים השלווים האלה, הלומדים בחינם גם באוניברסיטה ומקבלים קצבת אדם, לובשים H&M ונוסעים בוולבו. ולא זו בלבד, אלא שבניגוד למראה שהתרגלנו אליו כאן ובמערב הקפיטליסטי – שבו מאחורי כל אדם לבן עומד אדם שחור, שיעשה את העבודה המלוכלכת – כאן מאחורי כל אדם לבן עומד עוד אדם לבן. כך יוצא שבלונדינים מנקים את הרחובות, בלונדיניות נוהגות בטרקטורים בשדות חיטה, בלונדינים הם חדרנים וחדרניות, בלונדינים מסדרים את הסחורה בסופר ובלונדיניות יושבות בקופות. כן, ככה נראה צדק חברתי. אף אחד לא חושש ללכלך את הידיים הבלונדיניות שלו, כל עבודה מכבדת את בעליה, ובעליה מרוצה מחייו, ובצדק – צדק חברתי.

חזרנו לתוך 40 מעלות שנטעמות כמו חמין בירידה מהמטוס, ביום העמוס ביותר בנתב"ג מאז תום המנדט, ישר לתוך קטטה של שני אבות על מונית אחת, לעיני ילדיהם הקטנים הצורחים בעגלות. המונית שלנו פילסה את דרכה הביתה בין חפירות הרכבת הקלה ברחובנו הצר נחמני, שהפך לאיילון דרום, נרדמנו עם הצפירות והתעוררנו עם הבום הקטן והמתוקשר של הפיגוע שיזמו הרשויות בגשר מעריב. ממש עכשיו אני בדרך לאיקאה לקנות כוס ולחפש בה את החצי המלא.