עוד נערה על רכבת

1.

בפעם הראשונה שפגשתי בה היא היתה חיילת. ישבה לפני ברכבת, לידה חיילת אחרת, ודפקה לחברתה נאום וידוי כה מטלטל, שחשבתי שאו שהיא הולכת להתאבד עוד שנה או להתחתן עם הבחור הראשון שתפגוש שעובד בהייטק וגר במודיעין. וזה מה שהיא אמרה, פחות או יותר:

"איך שמכניסים לי זין, אני ישר חושבת על אבא שלי. לא שהוא אי פעם התעלל בי מינית או משהו, אבל פעם אחד הזדיינתי בשירותים של החתול והכלב עם מישהו שאמר לי שהוא בערס-פואטיקה אבל בטח שיקר, ואיך שהוא הפך אותי מעל האסלה וזיין אותי מאחורה, נהיה לי כאב ראש שכמעט היקאתי – זה לא חדש, כל פעם שאני עושה קוק בכמויות זה קורה לי – ואז פתאום חשבתי: מה אבא שלי היה אומר אם היה רואה אותי ככה? וזה היה כזה מבאס שמאז בכל פעם שנכנס בתוכי זין אני אומרת רק לא לחשוב על אבא, רק לא לחשוב על אבא, מה שכמובן עושה לי לחשוב עליו כל פעם."

2.

כך היא המשיכה כל הנסיעה, ומשהו גירד לי בראש: אני מכיר את הדיבור הזה, לעזאזל. אולי אפילו את הסיפור… עד שלפתע זה היכה בי: היא גנבה את כולו מבלוגרית/בעלת טור/אושיית רשת בשם קאט מרנל. אף אחד לא מכיר אותה בארץ, אבל לפני כמה שנים הייתה להיט לרגע, ברבע רחוב במנהטן.

חברתה של גנבת המונולוגים ירדה בחיפה, והיא המשיכה לנהריה. אחרי שהרכבת יצאה לדרך, רכנתי קדימה ולחשתי באגביות: "קאט מרנל"… היא קפאה במקומה. אחרי כמה שניות סובבה את ראשה, ולטשנו מבט זה בזו: אני כשרלוק הולמס מצטנע, והיא כפושעת שנתפסה עם היד בכספת. עד שלפתע התחילה לצחוק. כשנרגעה, אמרתי: "זה בסדר, אני לא הולך לספר לאף אחד." והיא אמרה: "תספר, מצידי. החיים שלי כאלה משעממים, שאני חייבת להמציא משהו בנסיעות האלה."
"והחיים של קאט מרנל כאלה סוערים?" אמרתי. "גם היא ממציאה."
היא השתתקה, ולרגע זה נראה כאילו לקחתי לה את הדבר האחד שנתן לה תקווה: שחיי הגיבורה שלה יותר מרתקים משלה. אבל אחר כך התנערה ואמרה: "אין מצב! אם היא לא חוגגת, אז מי חוגג בחיים המזדיינים האלה?"

3.

הפעם השניה שפגשתי בה היתה באמסטרדם. למדה עיצוב – או עיצוב תלבושות – מי זוכר. ורזתה. מאוד. ישבנו בבית קפה, והיא סיפרה לי על חייה החדשים והמסודרים: דיברה מהר ועישנה מהר ואכלה מהר, וישבה רגל על רגל ומדי פעם הרגל שלמעלה היתה קופצת. פעם הייתי בפגישה עם מישהו שישב בדיוק כך, ושיקר. וכל פעם ששיקר, רגלו קיפצה בעצבנות.

אין לי מושג אם גם היא שיקרה, אבל היה חשוב לה להראות שעלתה על המסלול הנכון. שהיא כבר לא נערת מסיבות וסמים וזיונים ותשוקה למשהו שלעולם לא יושג, אלא אחת שיודעת לדאוג לעצמה. הפעם, בניגוד לפגישתנו הקודמת, חייכתי ועשיתי את עצמי מאמין לכל מלה. היה יום קר במיוחד. היא לבשה מעיל דקיק, ורעדה.

4.

והשבוע יצא לאור בארה"ב ספרה הראשון של קאט מרנל, שמבוסס על טוריה המטורפים, והוא מיוחד ושובר לב בכנותו, אבל גם מניפולטיבי וסוחט ריגושים. אם איזושהי הוצאה לאור בישראל רעבה לספר מטונף ונפלא, אז בבקשה. ואיך אני יודע על זה? כי הבחורה מהרכבת התקשרה לבשר לי על כך, וגם סיפרה שהיא כבר לא באמסטרדם – היא במודיעין.
"אל תגידי לי," אמרתי, "התחתנת עם הייטקיסט."
"לא," היא אמרה, "עם זכיין של רהיטים מסין." שתקתי, כי לא ידעתי אם זה יותר או פחות טוב. שאלתי אותה אם היא עדיין גונבת ציטוטים מפארטי גירלז ספרותיות, והיא אמרה שאין סיבה, כי אף אחד מתרשם מזה חוץ ממני.
ולפני שנפרדנו היא אמרה: "נכון רצית לקנות לי מעיל, אז כשנפגשנו באמסטרדם והיה לי קר?"
אמרתי, "כן."
היא צחקה ואמרה: "ידעתי… שלום!" וניתקה לפני שהצלחתי לומר מלה.