אין ממ"ד. אין עבודה. אין סיבה לגור בעיר. ואנחנו רוצים לחזור

תל אביב התעוררה בבוקר של ה-8.10 למציאות חדשה. העיר התאיינה. זה לא היה דומה בשום צורה לקיפאון של סגרי הקורונה. זה רק נראה דומה. גם אז ב-2020 שמענו את האוכלוסיה הצעירה בעיר מדברת על עזיבה, כי מהי בכלל תל אביב כשהכל בה סגור וצריך להתבצר בדירות שכורות מופקעות מחיר ולצאת לחל"ת? מה שהשתנה זה שעברו שלוש שנים, העיר הפכה יקרה עוד יותר, ואז בשבת השחורה התמוטטה תפיסת הביטחון האישית של כל אזרח בישראל. הפעם שוק הדירות להשכרה הגיב מיידית.

כמעט 20 שנה לא נראה כדבר הזה: בבת אחת הפך היצע השכירויות בעיר לנדיב, מגוון ושופע הזדמנויות. סאבלטים לוהטים במחירים מופחתים מילאו את קבוצות הפייסבוק, דירות ביד2 נותרו באוויר שבועות ארוכים גם בשכר דירה נמוך משמעותית מבמקור, וביפו ירדו בבת אחת מחירי השכירות כתוצאה ממחיקה מוחלטת של הביקוש, במקרים מסוימים בעשרות אחוזים. ברחבי העיר כולה, על פי מספר מתווכי דירות ששוחחנו עמם, נרשמה ירידה של עשרה אחוזים לפחות בשכר הדירה המבוקש, אך דירות רבות נותרות ריקות, על אף התאוששות מסוימת שמורגשת בשבועיים האחרונים במקביל לירידה במספר מטחי הרקטות על תל אביב, ולחזרתה של העיר כולה לשגרה חדשה ומשונה.

"הסיפור הגדול של שוק השכירות עכשיו זה הממ"ד", מספר מתווך ותיק בעיר. "זאת השאלה שכל מי שמתקשר שואל. אין ממ"ד? לא מעניין. זה השינוי הגדול בהשוואה לתקופת הקורונה, האלמנט החדש שמשנה את השוק. אם עד אוקטובר אנשים היו מוכנים לשלם יפה על דירות טובות ומשופצות בבניינים ישנים, עכשיו אם אין מקלט בבניין זאת בכלל לא אופציה מבחינתם. רוב הדירות שעומדות ריקות ומורידות מחירים הן דירות מהסוג הזה. עסקאות שכירות על דירות עם ממ"ד או בבניין עם מקלט עדיין יש, אבל באופן כללי אנשים נמצאים גם בחרדה כלכלית והשוק האט עוד לפני המלחמה, וגם האספקט הזה רק מתחזק עכשיו.

בלי ממ"ד. בלי עבודה. בלי חלום

מיהם האנשים שעוזבים את הדירות השכורות שלהם? אפשר לחלק אותם למספר קבוצות עיקריות: רווקים ורווקות שגויסו בצו 8, צעירים שאיבדו את מקום העבודה שלהם או יצאו לחל"ת ואינם יכולים לממן את השכ"ד הגבוה, משפחות עם ילדים שמתגוררות בבניינים נטולי ממ"דים ומרחבים מוגנים באמת. כל האנשים ששוחחנו איתם ציינו את תחושת הביטחון והמוגנות כפקטור משמעותי בהחלטתם. רובם גם רואים בזה עניין זמני ומקווים לחזור אל תל אביב בהקדם האפשרי או עם סיום מצב המלחמה.

אתם רואים אזרחים בלי ממ"ד, אנחנו רואים סאבלטים. תל אביבים במרחב מוגן בשרונה, אוקטובר 2023 (צילום: ColorMaker/שאטרסטוק)

המלחמה תפסה את עמית סגל (24) כשהוא בדיוק בשבועות המעבר לתל אביב מבית הוריו בירושלים. הוא רק עבר לתל אביב, התמקם, סידר את הבגדים בארון החדש, קנה בסיס מיטה מהמרקט פלייס והתחיל להכיר את השותפות שלו. נו אתם יודעים, דירה ראשונה בתל אביב. אלא שאז הגיעה השבת ההיא, ועמית הבין שהוא גר בבניין נטול כל מיגון. זו הייתה הסיבה הראשית מבחינתו לחזור אל ההורים. "תל אביב מרגישה הרבה פחות מוגנת", הוא אומר. "מרבית הבניינים בעיר ישנים, ויש תחושה של חוסר ביטחון במידה ולמשל תהיה נפילה באיזור שלי. בירושלים יש הרבה פחות אזעקות וגם ממ"ד בתוך הבית של ההורים".

העובדה שבניינים לא ממוגנים בדרום העיר שספגו פגיעות רקטה לא גבו גם קורבנות בנפש היא בעיקר תוצאה של מזל גדול, אבל תחושת המוגנות – או יותר מדויק, היעדרה הפתאומי – היא לא הטריגר היחיד לעזיבה: "מאז המעבר לא הספקתי למצוא עבודה, ולהיות מובטל בתל אביב זה אף פעם לא רעיון טוב", הוא אומר, ומדגיש כי הוא רוצה לציין לטובה את בעל הדירה שלו שהחליט לקצץ ב-50 אחוז (!) את שכר הדירה, דבר שהקל עליו משמעותית בתקופה הזו. "ברגע שאמצא עבודה אני חוזר לעיר", הוא מסכם ואומר. 

עם תינוק. בלי ממ"ד. עדיף לעבור לנתניה

ההיצע העשיר הפתאומי בתחום הסאבלטים מוסבר, בין היתר, בעובדה שזוגות צעירים עם ילדים קטנים ותינוקות לא המתינו יותר מדי כדי להבין מי נגד מי ומיהרו לעזוב דירות נטולות מיגון כבר בימים הראשונים למלחמה, והעדיפו כל פתרון בטוח אפשרי על פני המתח הקבוע של ההמתנה לאזעקה וליירוט הבא בחדר המדרגות הלא-באמת-מוגן.

אורטל אליאס האורסטוק (33) ויונתן האורסטוק (40) הם כבר שועלים עירוניים ותיקים יחסית, וחיים בתל אביב כשש שנים. במשך השנים הללו היו פה ושם מבצעים ועלה מדי פעם הצורך להיכנס למקלט בבניין, אלא שהוא לא מאוד שמיש לדבריהם, והם נטו להסתפק רוב הזמן בחדר המדרגות ולהסתופף בו עם שכניהם בפיג'מות, כמרבית תושבי הבניינים הישנים בעיר, גם באזורי לב העיר והצפון הישן היוקרתיים יותר. אלא שלפני ארבעה חודשים הצטרף למשוואה משתנה נוסף: בנם התינוק.

הלב בתל אביב, אבל הממ"ד בנתניה. כיכר דיזנגוף (צילום: שאטרסטוק)

"אין ממ"ד בתוך הדירה, ואני פשוט לא רואה את עצמי רצה עם תינוק על הידיים בין הנקות להשכבות למקלט שהוא גם ככה לא הכי שמיש". מספרת אורטל. מתחילת המלחמה הם עברו לאמא של יונתן בנתניה, הם גם הציעו את דירתם למפונים מהדרום אלא שאף אחד לא שש לגור בדירה בלי ממ"ד בימים אלה. עם זאת, מספרת אורטל שהיא מאמינה שהם יחזרו בשבועות הקרובים, ברגע שתהיה רגיעה משמעותית באזעקות. '

'הלב שלנו לגמרי בתל אביב וגם העסק שלנו", היא מספרת. "אנחנו מנהלים מערך ספיד דייטים לרווקים ורווקות שעונה לשם 'היכרות עם מחויבות'. אגב, עכשיו אנחנו מארגנים מערך מתנדבים רווקים ואירועי זום היכרות ללא עלות. אף אחד לא רוצה להיות לבד במלחמה". בהקשר זה יש לציין שחלק מהרווקים והרווקות עמם שוחחנו ציינו את עניין הבדידות כחלק משיקולי המגורים שלהם בזמן המלחמה. זה דבר אחד להיות רווק.ה בעיר תוססת שאפשר לצאת בה כל לילה כדי להכיר אנשים חדשים, זה דבר אחר לגמרי לשבת לבד בדירה ולחכות לאזעקה הבאה. 

נסענו לחו"ל, נתקענו בחו"ל, חזרנו מחו"ל

תופעה נוספת שלא ברור היקפה, היא מספר התושבים בעיר ששהו בחו"ל בזמן המתקפה של השבעה באוקטובר והחליטו להאריך את שהותם עד יעבור זעם, כמו גם מספר התושבים שטסו לחו"ל מיד בתחילת המלחמה עם כרטיס בכיוון אחד עד שעשן הקרבות יתפזר. על פי דיווחים אנקדוטליים שהתאספו במערכת, יש לפלח האוכלוסיה הזה תפקיד לא קטן בהיצע הסאבלטים הפתאומי.

"באותה שבת בערב כבר ארזנו מזוודות וביום ראשון טסנו לברלין", מספרת שרון (41), אמא לשני ילדים בני 7 ו-10 מפלורנטין. "יש לנו דירה נחמדה מאוד ואנחנו משלמים עליה לא מעט, אבל ברגע אחד היה ברור לנו שלא סביר להישאר בה. הצלחנו לסאבלט את הדירה מרחוק שבוע אחר כך לעיתונאי בריטי שהגיע לארץ כדי לסקר את המלחמה, היה לנו מזל. כל הבניין התרוקן מדיירים ורק בשבוע האחרון התחילו לחזור אליו. זה בניין ישן, אם רקטה מתעטשת לידו הוא מתפורר. מצאתי כאן מסגרות לילדים, כולנו רוצים לחזור אבל כל עוד המלחמה נמשכת זה בכל מקרה לא יהיה לחזור לבית שלנו".

מה היא תל אביב כשהכל סגור בה? חוף הים בתל אביב, אוקטובר 2023 (צילום: שאטרסטוק)

ולא רק מי שטסו לחו"ל מסבלטים. גם מי שבדיוק חזרו. את עדי וגבע (29) המלחמה בכלל תפסה בתאילנד הרחוקה. הם נסעו לטיול ארוך בן חצי שנה, סיבלטו את הדירה בעיר ושתו שייק על החוף בקוסמוי. ברגע שהתחילו לזרום הידיעות מהארץ הם הבינו שהם חייבים לחזור. הם שבו באחת מטיסות החילוץ של אל על מתאילנד, אלא שהדירה שלהם נותרה מסובלטת והם התחייבו לדיירת לעוד מספר חודשים.

"בינתיים נדדנו בין הבתים של שני ההורים שלנו, וגם שהינו באילת שבוע עם חברים שפונו מהעוטף", הם מספרים כשאנחנו שואלים על סטטוס המגורים הנוכחי. "הסיבה המרכזית שאנחנו לא חוזרים היא שאנחנו לא רוצים לתקוע את הדיירת בלי דירה, וגם שכל כך יקר פה, אז אם יש הזדמנות קצת לחסוך – למה לא. אבל ברור שכשייגמר הסאבלט נחזור לדירה שלנו בתל אביב".

ביי ביי עיר, שלום מושב במקום שקט באמצע

בנקודת הקצה של ההיצע הנדל"ני הפתאומי שצנח עלינו, ועל פי כל הסימנים יתאזן בחזרה עם החזרה לשגרה כלשהי, נמצאים מי שכבר חשבו על עזיבת העיר וקיבלו פוש אחרון מהמלחמה עכשיו. כבר כמה שנים שהדיבור על עזיבת העיר מתחזק במגזר הקריאייטיבי, כתוצאה ממשבר הדיור, משבר יוקר המחיה והשינוי המורגש באופיה של העיר, בעיקר בשכונות לב תל אביב והצפון הישן והפיכתן למתחמי הייטקיסטים.

פנטזיית הביטחון התפוגגה בבוקר אחד. מיצג מיטות החטופים בכיכר הבימה (צילום: שאטרסטוק)

"לפני המלחמה היינו בחיפוש אובססיבי אחרי בית במושב בשפלה", מספרים אדווה וארז (43 ו-50) שעזבו את תל אביב לצמיתות ועברו עם שלושת ילדיהם לישוב קטן באזור חדרה בשבוע השני למלחמה. "יש לנו דירת ארבעה חדרים קטנה שאנחנו שוכרים בעשרת אלפים שקל לחודש, וזה עוד נחשב מחיר טוב לאזור. הייתה בבעלותנו דירת שלושה חדרים בשכונת שפירא שמכרנו. ב-9.10 ראיתי מודעה על בית של חמישה חדרים עם גינה וב-11.10 סגרנו עליה. עברנו עם המזוודות ומזרונים שהעמסנו על האוטו כמו פליטים ואת שאר החפצים העברנו שבוע אחרי. הפחד ניהל אותנו".

בניגוד לרבים מהמרואיינים האחרים ששוחחנו עימם, לפחות כרגע אין להם שום כוונה לחזור. "בסדר, אז יחזרו לשגרה והכל יהיה סבבה איזה שנה-שנתיים והמחירים ימשיכו לעלות, אבל עכשיו אנחנו כבר מבינים שהפנטזיות על חיזבאללה מורתע לא ישמרו עלינו. השילוב של המצב הכלכלי יחד עם העובדה שבכל רגע נתון יש אלפי טילים של נסראללה שמכוונים עלינו ושאנחנו לא סומכים יותר על המדינה שתשמור עלינו, הופך את זה להחלטה מאוד קלה עם כל האהבה שיש לנו לתל אביב".