סוף מערב

מי אתם, צעירי עולם ראשון שמגיעים לחיות בתל אביב?

שד' רוטשילד בתל אביב (צילום: Shutterstock)
שד' רוטשילד בתל אביב (צילום: Shutterstock)

הם משכילים, בורגניים למדי, ומהגרים לכאן אפילו שהם לא יהודים. מה מושך צעירים ממערב אירופה וארצות הברית להגיע לתל אביב, מכל המקומות בעולם?

1 באוגוסט 2019

כיצד תזהו תושבי פרובינציה: 1. הם יחפשו בכל סיפור את "הזווית המקומית". 2. הם יתרגזו מכל אזכור שלילי של מדינתם בתקשורת. 3. הם יבהו בכל תושב זר בעיני עגל וישאלו בתמיהה "מה את/ה עושה כאן?". זו כנראה השאלה שאנדראה טסי (28), אוד ברנהיים (29), דוידה (27) ואנה באואר (27) נדרשים לה בתדירות הגבוהה ביותר, ולמרבה הפליאה התשובה, במקרה שלהם, אינה ציונות, איחוד משפחות או סתם זוגיות עם ישראלי/ת. ארבעת הצעירים האלה מהווים חלק משכבה הולכת וגדלה של לא ישראלים – שלא לומר לא יהודים, רחמנא ליצלן – אשר היגרו לכאן במטרה לעבוד או ללמוד בהולילינד. אמנם קצת קשה לקלוט את העובדה הזו מבעד לרגשי הנחיתות, אבל בזמן שרבים מאיתנו עסוקים בחיפוש קדחתני אחר כיוון לדרכון זר, יש אנשים שעזבו את ממשל טראמפ ואת מדינות האיחוד, התמקמו במרק המהביל שאנחנו מכנים "עיר", ואפילו ממש אוהבים את זה.

בין השנים 2015 עד 2018 חל גידול רציף במספר הצעירים האירופים שעברו לגור בתל אביב לצרכי לימודים או עבודה. ב-2015 העניקה רשות האוכלוסין וההגירה 947 רישיונות סטודנט ועבודה לצעירים בני 20-35 ממערב אירופה. ב-2016 המספר גדל ל-1,193 ובשנה שעברה הוא כבר הגיע ל-1,522. בסך הכל הוענקו בארבע שנים יותר מ-5,000 רישיונות כאלה.

אנדראה מאיטליה, שחי בעיר כבר יותר משנה, הוא אחד הצעירים האלה. "יש בתל אביב וייב מאוד ייחודי", הוא אומר. "החופש, הגיוון האנושי, האקלים וריבוי האפשרויות שהיא מציעה הופכות אותה למקום מושלם למגורים". אחרי תקופה באזור רוטשילד, אנדראה מתגורר כרגע בכיכר המדינה ומתנייד מדי יום למכון ויצמן, שם הוא משלים דוקטורט בפיזיקה. "אני מרגיש בר מזל שהגעתי למכון, זה מקום עם רמת מחקר גבוהה באופן מרשים, שמלא באנשים מבריקים". גם אוד, במקור מצרפת, היא מדענית בפוסט דוקטורט, שהגיעה לכאן כדי להשתלב במוסד שמשמש כבר שנים כמקור גאווה לאומית. "הקמפוס יפהפה!", היא אומרת. "העבודה שלי היא לדסקס על כוס קפה סוגיות במדע פורץ דרך תחת עצי דקל". עצי הדקל הם מוטיב חוזר גם אצל אנה הגרמנייה, שרגילה לשזוף עיניה בהרי האלפים, וזו ככל הנראה הסיבה שהיא מתלהבת מהקמפוס הסתמי של אוניברסיטת תל אביב, שם היא לומדת יישוב סכסוכים. "אין מקום טוב יותר מישראל כדי ללמוד את הנושא הזה. יש יותר מצד אחד לסיפור ויותר מאמת אחת, על אף מה שאנשים מבחוץ חושבים על ישראל ואיך שהתקשורת מציגה את המצב. אנשים צריכים לבוא ולראות בעצמם".

50% מהקהל – לא ישראלים. התדר (צילום: אריאל עפרון)
50% מהקהל – לא ישראלים. התדר (צילום: אריאל עפרון)

דוידה, שגדל באיטליה והספיק לחיות גם בלונדון, בריסל וטורקיה, דווקא פחות מסכים. "לישראלים צריך להיות יותר אכפת ממה שקורה לפלסטינאים", הוא קובע. "מעצבן אותי שאני לא יכול לנסוע ללבנון, אבא שלי במקור משם ויש לי חבר איטלקי שחי בביירות ואין לי אפשרות לנסוע לבקר אותו". באופן כללי הוא מביע גישה צינית יותר כלפי המקום מזו שמגלים שאר המרואיינים, אולי משום שבא לכאן על תקן עיתונאי, כדי לעבוד כעורך בעיתון הארץ לאחר שבילה שנה וחצי באנקרה והתפרנס ככתב פרילנס. דוידה מתבאס מהמזגן במשרד ("תמיד מכוון על 20 מעלות – עניין ישראלי קלאסי"), מהמסעדות בעיר ("הם תמיד חייבים לספק הסבר על הקונספט של המקום אפילו שהכל די אותו הדבר"), מהכדורגל ("המגרשים לא מאוד טובים"), ממצאי המגורים ("סיוט לחפש כאן דירה") ומהקושי לרכוש חברים ("קשרים ותיקים ורקע משותף הם קריטיים לישראלים וכמעט בלתי אפשרי לפצות עליהם כעולה חדש").

החוויה של אנה לא יכולה להיות שונה יותר. היא מספרת ש־90 אחוז מחבריה הם מקומיים, מה שגורם לה להרגיש מאוד בבית בתל אביב. נכון לעכשיו אין לה כל כוונה לעזוב והיא סבורה ש"הישראלים הם האנשים שהכי קל להתחבר אליהם בעולם". בדבריה חוזרות פעם אחר פעם מילות תואר כגון פתוחים, ישירים, חמים וידידותיים. גם לדעת אוד הגסות הישראלית המפורסמת נתפסת כיתרון. "את יודעת בדיוק איפה את עומדת, אני מוצאת את זה מאוד נוח". לטענתה הכנסת האורחים בעיר היא בגדר עניין תרבותי של ממש, ומרגע שהגיעה זכתה לשיחות נהדרות, הזמנות לאירועים וסבלנות אינסופית. אנדראה מציג תמונה מעט יותר מורכבת. הוא סבור שהשפה היא מחסום רציני ביכולת לתקשר עם האוכלוסייה המקומית, ועל אף החום והידידותיות, תל אביבים מתחזקים רשתות חברתיות ענפות כך שאינם זקוקים לרוב לחברים חדשים. הוא מזכיר גם את הנימוסים הקלוקלים, שבניסוחו העדין "שונים מאלה האירופיים. לקח לי זמן להבין שישראלים לא מצייתים לפרוטוקול, הם פשוט טבעיים יותר".

אבל אם ההתערות הסוציאלית היא אתגר עבור חלקם, הרי שההתמצאות הגיאוגרפית היא פיסת עוגה. דוידה מציין כי בשל גודלה הזערורי של העיר פשוט מאוד להסתדר, וניכר כי רוב המרואיינים הצליחו לאתר את מקומות הבילוי הסמי לגיטימיים ללא עזרה יתרה. בדבריהם מוזכרות מסעדות של איל שני, ביסטרו 60 ביפו, קפה שיין, אנה לולו זצ"ל, קפליקס, טוני ואסתר, קפה מיכאלנג'לו, האלפאבית והבלוק, לצד מלכודות תיירים קצת פחות אטרקטיביות כמו ברים אקראיים בפלורנטין, וכמובן התדר, המקום היחיד שחזר אצל כולם, ושככל הנראה בעתיד יהפוך לשמה הרשמי של תל אביב. בשאר הזמן האירופאים התרבותיים האלה פוקדים את הסינמטק והבארבי, ואוד אפילו נוהגת ללכת להופעות של בת־שבע ולאופרה, כדי שכולנו נרגיש מאוד רע עם עצמנו. באופן כללי הם מתנהגים כמו הפנטזיה של כולם לפנסיה מוקדמת, קרי – ביקורים מרובים בחוף הים, המון יוגה, ג'וגינג בפארק הירקון, קפיצות למדבר ולגדה המערבית, ולימוד עברית.

שמש כזאת אין בברלין. חוף הים של תל אביב (צילום: Shutterstock)
שמש כזאת אין בברלין. חוף הים של תל אביב (צילום: Shutterstock)

לא פלא, אם כך, שרובם משמשים כשגרירי הסברה מטעם עצמם שלא היו מאכזבים גם את גלעד ארדן, ופעמים רבות משכנעים את חבריהם בגלות להגיע לטיול ישראלי אותנטי. "נהייתי מדריכה ממש טובה לישראל. לקחתי חברים לארוחת בוקר בבית לחם, עשינו שבת בירושלים ואז חגגנו כל הלילה בתל אביב. חברה אחת הגיעה לבקר אותי בזמן שחיפשה עבודה, פגשה כמה אנשי סטארטאפ, ובסוף עברה לכאן ביוני האחרון", מספרת אוד, ואילו דוידה מציין כי אין כל צורך לשכנע איש לבקר בארץ, שכן הם מגיעים לבד. לא פעם פגש כאן במקרה אנשים שהוא מכיר מהבית. "כולם חוזרים מאוד מרוצים. הם קוראים על הקונפליקט ומרגישים שמדובר בטיול הרפתקני, אבל למעשה המצב הביטחוני רגוע כרגע והם מרגישים בטוחים".

על דבר אחד כולם מסכימים פה אחד – תל אביב שונה בתכלית משאר הארץ. "זו בועה נפרדת", אומר אנדראה ומרפרר, ביודעין או שלא, לסטיגמה המרכזית שממנה סובלת העיר. "אין לה קשר לירושלים או צפת למשל". גם אוד משתמשת באותה מילה ומתארת את תל אביב כמרחב של חופש, אליו מגיעים אנשים על מנת לשכוח מכל המורכבות סביב. דוידה רואה את התל אביביות כמעין שלב שישראלים עוברים, ובסופו של דבר מתבגרים ממנו הלאה, ואנה מפרגנת לנו עם "ליברלית, מערבית, ותרבותית יותר".

אז נכון, התושבים הזרים לא מגיעים בשביל האווירה הקוסמופוליטית שאותה רודפים האנשים שעוברים לניו יורק, או כדי לחיות חיים רגועים, נוחים וזולים כמו בברלין, ואפילו לא כדי להתבשם קצת משיק אבסולוטי, כזה שאפשר למצוא בפריז. תל אביב, על אף מה שהיינו רוצים אולי לחשוב, אינה עיר ככל הערים. היא לא בירה אוניברסלית שמשמשת מוקד משיכה להיפסטרים מגניבים באשר הם, אלא אי קטן של דקדנציה בתוך ארץ משוגעת שמכילה אינספור ניגודים. מקום שמקפל בתוכו את הפוליטיקה, בדיוק משום שהוא עסוק בבריחה בלתי פוסקת ממנה. ובכל זאת, מי שמחליט לעבור לכאן נמשך למה שיש רק לנו להציע – מציאות מורכבת, הייטק מפותח, אנשים שמתערבים זה לזה בחיים ופאקינג שמש.