זוהי רק ההתחלה: 9 סדרות מופת שפישלו את העונה הראשונה שלהן

המשרד (האמריקאי)

אם אי פעם תרצו להעביר הרצאה על ההבדל בין התרבות האמריקאית לתרבות האנגלית, כל מה שאתם צריכים לעשות זה להראות פרק אחד מהעונה הראשונה של המשרד, ופרק אחד מהעונות הבאות. המשרד האמרקאית היא סיפור מעניין, כי למרות שגרסתו המקורית של ריקי ג'ארווייס היתה מבריקה, היא לא היתה מבריקה-אמריקה. היא החלט כשחזור אחד לאחד של הגרסה הבריטית (בהתאם לחוקים של ריקי), ובמהלך העונה נאבקה למצוא את הקול שלה – ובהתאם, עמדה בסכנת ביטול – אבל עם 6 פרקים בלבד, העניינים מתחיילים לרוץ מיד עם העונה השניה וטקס "הדאנדיז". עד הפרק העשירי של העונה, הם הפכו ללהיט הכי גדול באמריקה, ומצאו את מה שגורם למשרד האמרקיאית להיות יותר טובה מהמקורית (שקט, אנגלופילים!) – וזה את הלב שלה, ובעיקר, של מייקל סקוט.

האמריקאים

זה לא שהעונה הראשונה של "האמריקאים" לא טובה, כמו שהיא פשוט מרגישה כמו עונה ראשונה של סדרה אחרת לגמרי. בפרקים הראשונים שלה "האמריקאים" היא מותחן ריגול תקופתי סטנדרטי למדי, עם קונספט טוב, הרבה סצינות אקשן ומניין גופות שהופך את הפרופיל הנמוך עליו מצליחים לשמור שני הגיבורים – פיליפ ואליזבת ג'נינגס, או בעצם מישה ונדז'דה, שני סוכני קג"ב בכירים שחיים בארה"ב תחת זהויות בדויות של אזרחים אמריקאים מן המניין – למעט בלתי סביר. הדיאלוגים טיפה מסורבלים, הצילום מיושן ולא לגמרי ברור למי אנחנו אמורים להרגיש סימפטיה – לגיבורים או לשכן החביב שלהם, סטאן (סוכן FBI שאין לו מושג מה קורה מתחת לאף שלו). מי היה מאמין, בעונה הזאת, שתוך עונה-שנתיים "האמריקאים" תמצא את הלב המדמם שלה דווקא הרחק מכל הריגול הזה? הדרמה האמיתית מתגלה במערכת היחסים בין השניים, בני זוג שהזוגיות נכפתה עליהם על ידי הקג"ב – אבל בהדרגה מגלים שאחרי כמעט 20 שנה של חיים משותפים, קורה ביניהם גם משהו אמיתי, אולי הדבר האמיתי היחיד בכל הסדרה המופרעת, עתירת התככים והשקרים (והפאות!) הזאת.

מחלקת גנים ונוף

בדומה לאחותה הגדולה "המשרד", גם מחלקת גנים ונוף סבלה ממחלת עונה ראשונה רעה. אבל אם במשרד עוד היה את קווי המתאר של אנגליה, במחלקת גנים ונוף היה בלגאן – לזלי נואופ הרגישה דמות כמעט טראגית. אדם אופטימי שעובד במשרה ממשלתית זוטרה, עם חבורת אסהולים, מושא רומנטי משעמם כמו קיר (זוכרים את מארק ברנדאנוויץ'? גם אנחנו לא) וליטרלי רק שחקן אחד אנונימי שהצליח להצחיק (מאוחר יותר נכיר אותו בתור כוכב הקולנוע כריס פראט). אבל שביתת התסריטאים באה להם בטוב, וקטעה את העונה אחרי 6 פרקים בלבד (לעומת 22 ברוב האחרות). מההפסקה הם חזרו עם כוחות מחודשים, המון אופטימיות, תפקיד גדול יותר לפראט, מינוס ברנדאנוויץ' ועם קצב בדיחות שונה. ופתאום הדמות הטראגית הזו הפכה לאהובה ועטופת חברים, ופאוני הפכה למקום טוב יותר.

סיינפלד

NBC הייתה כל כך לא בטוחה בכך שכדאי לתת ל"סיינפלד" עונה שהם הזמינו מיוצריה, ג'רי סיינפלד ולארי דיוויד, רק ארבעה פרקים – בנוסף לפיילוט שלה, שמעניין כיום רק בתור פריט היסטורי (לקרמר קוראים קסלר! אין איליין! לכל העסק קוראים The Seinfeld Chronicles!). המצב משתפר בארבעת הפרקים הבאים – אבל לא בהרבה. הדינמיקה האגדית בין ארבעת הגיבורים עוד לא שם, וגם היכולת של סיינפלד ודיוויד לכתוב עלילות מקבילות שמתנגשות אחת בשניה ברגע הכי פחות צפוי עוד לא התחדדה. זו התחלה כל כך מגומגמת שקשה לדמיין שכבר בעונה 2 מגיעים פרקים קלאסיים כמו "העסקה" (ג'רי ואיליין מחליטים להמשיך לשכב תוך כדי שהם נשארים ידידים) או "המסעדה הסינית", והסיטקום האיקוני ביותר של 30 השנים האחרונות עולה לדהור על המסילה במשך שמונה עונות נוספות.

פילדלפיה זורחת

תראו, עצם קיומם של המופרעים מפילדלפיה על המסך הוא נס בזכות עצמו, אבל חייבים להודות שהעונה הראשונה מרגישה נסיונית, אפילו חובבנית, ביחס למה שעומד לבוא. המון מה-DNA של הסדרה נולד שם (ולמעשה, עוד בסרט הקצר שיצרו כפיילוט), והדינמיקה בין שלושת היוצרים-כוכבים היתה מעניינת – אבל את כל החדות, הכמיה עם די, המורכבות של הגועל והאנושיות הדוחה של ההמשך הם הצליחו לחדד רק עם הגעתו של דני דה ויטו בעונה השניה. יש כמה פרקים לא רעים גם בראשונה, שלא תבינו לא נכון – אבל הם עדיין לא חוצבים בפוטנציאל הענק של הסדרה הזו כפי ש-14 העונות הבאות יעשו עד תום.

הסמויה

בצפיה מחודשת ב"סמויה" זה מדהים כמה העונה הראשונה מהנה, סוחפת ומעניינת כבר מהרגע הראשון. אבל זה בצפייה השניה, והצפייה הראשונה הפילה לא מעט צופים שניסו להיכנס לאחת מסדרות הדרמה הגדולות של כל הזמנים. הפרקים הראשונים של הסדרה מציגים בפנינו מנעד רחב של דמויות פועלות בשני צידי החוק – יחידה מיוחדת של משטרת בולטימור מצד אחד, ארגון הפשע של דאנג'לו ברקסדייל מצד שני, והשכונות שביניהם – אבל לוקח כל כך הרבה זמן לשני הצדדים האלו להגיע לעימות משמעותי, שהבעירה האיטית של הפרקים הראשונים לא באמת מתגמלת אלא אם כן אתם כבר יודעים כמה מתגמל זה הולך להיות. ואז בפרק השמיני הבלשית קימה חוטפת כדור ופתאום "הסמויה" הופכת להיות לא רק לטלוויזיה חשובה ורצינית אלא גם לטלוויזיה סוחפת, וכל מי ששרד עד לשם מתאהב מיד. אבל בשביל זה צריך סבלנות באורך שמונה שעות בדיוק.

באפי

אם נהיה כנים לרגע, הגעתה של סדרת המופת הזו לשירות הסטרימינג של דיסני+ היתה הסיבה שבכלל חשבנו על הרשימה הזו. זה פשוט כל כך קשה לשכנע אנשים לעבור את העונה הראשונה, וכל כך שווה לשרוד אותה, עד שהיא כמעט והפכה לסמל עבור הסיטואציה המוזרה הזו. ובכל זאת, שמעו אותנו רגע – העונה הראשונה מרגישה מצועצעת (כי היה לה תקציב של צעצועים), ילדותית (כי היא עוסקת בבני נוער) ושטחית (לא מעט בגלל פורמט "מפלצת השבוע") – אבל כל הדברים הנ"ל מתגמדים אל מול פיוטיות, הבגרות והעומק שעומדים לבוא. חוץ מזה, בעונה השניה מצטרף אלינו ספייק, ואנחנו מקבלים את אחת הדמויות המגניבות (והמורכבות) שהכרנו על המסך. וחרא על דמדומים שהרסה ערפדים אחרי שבאפי הפכה אותם למגניבים שוב.

מד מן

העונה הראשונה של "מד מן" אולי זכתה לביקורות טובות כבר מהפרקים הראשונים שלה, אבל בדיעבד, מעבר לעיצוב הפנטסטי – אין לה כל כך הרבה מה להציע. היא איטית אפילו בהשוואה לסדרה כולה, העיסוק שלה ברגעים היסטוריים הוא שטחי למדי ובעיקר, שני מהלכים עלילתיים מרכזיים שלה פחות או יותר נזרקים הצידה למשך מרבית העונות הבאות: הטוויסט הגדול של הפרקים הראשונים (דון דרפר הוא בעצם דיק וויטמן, שגנב זהות של קצין הרוג במלחמת קוריאה) הופך לסוג של משקולת על הרגליים של הסדרה בעונות הבאות, כשרוב הזמן מתעלמים ממנו לחלוטין, רק מדי פעם מפילים עלינו איזה פלאשבק מיותר לחלוטין; הטוויסט הגדול של הפרק האחרון (פגי בהריון מבלי לדעת) הוא משהו שממהרים לטאטא מתחת לשטיח בעונה השניה ולהמשיך בעוז למחוזות מעניינים יותר. יש לסדרה גם כמה רצפים מאתגרים גם בעונות הבאות – בעונה השלישית בפרט יש כמה פרקים מייגעים במיוחד – ובכלל, היא הופכת להיות הרבה יותר כיפית, סוחפת ואפילו מצחיקה ברגע שהיא קופצת קדימה לשנות ה-60.

משפחת סימפסון

רבים מדברים על איך הסימפסונים התדרדרו לאורך העונות, אבל הרבה שוכחים עד כמה הפרקים הראשונים של הסדרה קשים לצפייה. מעבר לאנימציה הנוזלית (בחיינו, רק תראו את כמות הפרצופים המוזרים שהם עושים) וההומור שעוד לא ממש הוברג שם עד הסוף, יש דברים מאוד מוזרים עלילתית, וזה ברור שמאט גרונינג עוד לא ידע איך לנצל את דמויות הארכיטיפים שבנה. הומר היה סתם עוד אבא מרוט מעצבים, מארג' היתה אם מרירה והדבר היחיד שהחזיק את הסדרה היתה הילד ה"מגניב" בארט. זה אולי עבד עבור 1987, אבל בניגוד לשאר לא מחזיק מים להמשך. חוץ מזה, הפרק שבו בארט נחטף בצרפת ריאליסטי להחריד ועדיין עושה לנו סיוטים. מזל שבעונה השניה הפרקים מתחילים להתפרע, אחרת לא היו לנו 33 עונות נוספות.