נפילת סוכר: כך החלפתי את הקנדי קראש בצריכה אובססיבית של חדשות

נטאשה וולסלי, בת 34 ממחוז לנקשייר בבריטניה, איבדה את משפחתה ומקום עבודתה בגלל קנדי קראש. היא נהגה לשחק במשך 18 שעות ביום – בעבודה, בשירותים, במקלחת – עד שהיא הייתה שוכחת לאסוף את בנה מבית הספר. אם זה לא מספיק, היא צברה חובות של אלפי ליש"ט לאחר שהשתמשה שוב ושוב באופציה להתקדמות בשלבים עבור תשלום. בשנה שעברה התפרסם סיפורה של וולסלי בתקשורת הבריטית במקביל להכרזת ארגון הבריאות העולמי שלפיה "הפרעת גיימינג" היא מחלה לכל דבר.

לא נראה שלמישהו בקינג, החברה ששיחררה את קנדי קראש לשוק בשנת 2012, אכפת מוולסלי או משאר האנשים שנמצאים במעגל התשיעי והצבעוני להחליא של הגיהינום שהם פיתחו. למעשה כבר זמן קצר לאחר שחרורו נודע שהמשחק הונדס במיוחד כדי לגרום לאנשים להתמכר אליו. סטיבן שרמן, דוקטורנט לפסיכולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', הסביר ל"גרדיאן" עוד ב־2014 כי המשחק פועל על מנגנוני שחרור הדופמין במוח שלנו בדומה למכונות מזל, באופן שמקשה במיוחד להפסיק לשחק בו.

עוד כתבות מעניינות:
מצאתי את הפתרון לאכילה רגשית
ברחתי מהסוכר אבל הוא המשיך לרדוף אחריי
בואו נודה – נטפליקס זה לא בילוי זוגי

וכעת וידוי: אני לא נטאשה וולסלי, תודה לאל. מעולם לא שכחתי לאסוף את בני מהגן בגלל קנדי קראש ואף פעם לא שיחקתי במשך 18 שעות, אבל כן שיחקתי עד שהרחתי את הנשמה שלי נשרפת. אני לא נוהגת לבזבז כסף כשנגמרים לי החיים, אלא מעבירה את השעון בטלפון קדימה כמו כל אדם בר דעת אחר שלא אכפת לו לחוש קצת עלוב. אני לא מתביישת כי אין דבר מביש יותר מהבושה עצמה. ובכל זאת, בישיבה שבה נשאלו חברי מערכת Time Out אם יש משהו שהם היו רוצים להיגמל ממנו, לא היססתי. אולי אפשר לחיות גם בלי התחושה של פרק היד הדואב והטלפון שמתלהט לי בידיים אחרי סשן ארוך במיוחד, תחושה שמתלווה למשהו אחר, שקצת קשה יותר לשים עליו את האצבע. זה לא בדיוק צער, לא ריקנות וגם לא בושה, כאמור, אלא יותר כמו משהו שמזכיר תבוסה וכישלון ידועים מראש.

מהר מאוד, כבר בדקות הראשונות לגמילה, גיליתי שאני חייבת למצוא משהו לעשות עם האצבעות והמוח שלי בדקות המתות של החיים, אלה שאורבות בין משימה למטלה. לא מדובר בפרקי זמן שמספיקים כדי לצפות בטרילוגיית "הסנדק", למשל, אבל כן כאלה שמאפשרים לצרוך חדשות באובססיביות בשלושה אתרים שבחרתי באופן אקראי למחצה: "הארץ", "הגרדיאן" ו־NOS (רשות השידור ההולנדית). התעמקתי באולטימטום החדש שהציבה שגרירות אקוודור בפני ג'וליאן אסאנג' וחיפשתי תמונות של החתול שלו, חקרתי את גרסאות סעודיה למות העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י וגיליתי שמדי שנה נבחר בהולנד "עץ השנה", לא על פי המראה אלא על פי הסיפור שלו. כשהחדשות לא התעדכנו בתדירות הרצויה פתחתי בחקירות בוויקיפדיה שהוכתבו על ידי זרם אסוציאציות: אליסטר קראולי, תרבות גאבר, העיר רמת גן ועוד. אני רוצה להבהיר: זה אולי נשמע כאילו יש לי הרבה זמן פנוי. אין לי. מנגד, יש לי הרבה מקום פנוי בראש.

למרבה הצער, כשנגמר הזמן שהוקצב לגמילה פצחתי בסשן משכר של קנדי קראש. ידעתי כל הזמן שכך יהיה. במובן מסוים, אני גם יודעת שכאדם מערבי, הרעש הלבן שמשתלט על המוח שלי כשאני משחקת הוא הסיכוי הכי קרוב שלי לגעת באין הנכסף. כנראה לא אפסיק לשחק בזמן הקרוב, אבל כנראה גם לא אפסיק לצרוך חדשות וערכי ויקיפדיה באופן אובססיבי כפי שלמדתי לעשות בימים האחרונים. מרגיש כמו תבוסה וכישלון ידועים מראש.