ע' לא יציבה: כשהגרפולוג זיהה את הטראומה הכי גדולה שלי

כבר בגיל 10 נשבתי בקסמי הגרפולוגיה. כמנהגה של ילדה סקרנית אך משועממת נהגתי לחטט בספרים ששכבו בספרייה הביתית, לטייל שעות בתוך אטלסים, אנציקלופדיות ומדריכים כאלו ואחרים. היה ספר אחד שאהבתי במיוחד, לא עבה מדי, לא יפה מדי ובעל השם הכללי "גרפולוגיה – מסודות כתב ידך" (מאת הגרפולוגית חנה קורן, 1983). הוא כלל בעיקר דוגמאות פשוטות, כמעין "מדריך למתחילים", של ניתוח כתב יד, שהשפיעו עליי גם שנים לאחר מכן בבחינת כתב ידי ובניסיונות שלי להשפיע עליו בעצמי.

מאז למדתי להסתכל על הכתב כמראה. הסקפטיים אולי יטענו שמדובר בקשקוש, אבל מעולם לא ראיתי בגרפולוגיה תורה מיסטית, כיוון שאני מאמינה שכל דבר שאנו מוציאים מגופנו הוא פתח לניתוח האישיות שלנו – לו רק יהיו הכלים בידי האדם הנכון. באותה מידה שכתב היד שלי משקף את המצב הרגשי שלי – כך אני מאמינה שגם ציור של אגרטל ותפוח גנריים יפרוס את תכונותיי בפני מי שיידע להתבונן.

די מהר התברר לי שלא קל למצוא גרפולוג לפגישת ייעוץ. המבחר כנראה לא גדול במיוחד, המלצות אין בנמצא, האתרים אינם מעודכנים ורוב הטלפונים מנותקים. בסוף הצלחתי ליצור קשר עם שני גרפולוגים. עם אחד מהם קבעתי דרך המזכירה, ואילו עם השנייה לא הצלחתי להיפגש אך התחלנו להתכתב ולשוחח בטלפון גם מחוץ לגבולות הכתבה. במקרה או שלא נפלה הכתבה על שבוע קשה במיוחד שבו סיימתי זוגיות ארוכה, כך שבתוך הבלבול הרגשתי שייעוץ לא יזיק. שני ב־11:00 – לאחר מסע אוטובוסים שוחק בבוקר הסוער היחיד שהיה כאן עד כה – הגעתי לביתו.

מראה לאישיות שלנו. גרפולוגיה (צילום: שאטרסטוק)

מיד כשנכנסתי לחדר העבודה שלו הרגשתי את הריחוק. אולי אלו ספרי התורה שניצבו מולי לאורך כל הפגישה, אולי הייתה זו העובדה שהרגשתי עוד לקוחה אקראית, אבל משהו שם חרק. הבאתי את כתב ידי על דף חלק. עוד לפני ששאל אותי משהו בכלל, הוא שלף זכוכית מגדלת, בחן את הכתב במשך כמה שניות והתחיל לפרוס בפניי את ניתוחו, שהיה מדויק באופן מפתיע. אחרי כמה דקות שדיבר על הקשר בין הוריי דרך הכתב שלי (כי איך אפשר להתחיל בלי ההורים שלנו?), הוא שאל אותי איך הבריאות. "בסדר, אני חושבת", גמגמתי. "אני רואה רגישות בבטן שלך, יכול להיות שזו ציסטה".

ק"ג הציניות שבאתי איתו בהתחלה התמוסס בן רגע. לדבר על רגשות שכולם מרגישים זה קל, אבל איך הוא קלע ככה בול? הרי מתחת לבגדיי שוכנת צלקת טרייה מניתוח טראומתי שעברתי השנה בגלל ציסטה שהזדהמה. ביקשתי מיד שיסביר לי כיצד הטראומה מהניתוח משתקפת בכתב. התברר שהאות עי"ן שלי, שמצביעה על אזור הבטן, משתנה ממילה למילה – מתעגלת ונמתחת, לא יציבה.

התחלתי להאמין בו קצת יותר, עד ששבר את הקשב שלי כשבזבז רבע שעה על הסבר לטיהור הבית באמצעות מרווה יבשה ("אני רואה שיש אצלך בדירה אנרגיות רעות מפעם"). כבן אדם רציונלי למדי אני הולכת לאיבוד בקלות בדיבורים מסוג כזה, בייחוד כשניסה להורות לי בצורה עקיפה לא לערוך את טקס הטיהור בשבת. משהבין שאני לא בדיוק זורמת איתו בכיוון הזה חזרנו לדיבורים הקונקרטיים. שם, מבעד לססמאות הריקות, התגלו לא מעט דברי טעם.

שעה בדיוק לאחר תחילת הפגישה הוא אמר שצריך לסיים – לא לפני שניסה לשכנע אותי לצלם סרטון המלצה לאתר שלו או לכל הפחות לכתוב בפייסבוק כמה טוב היה הייעוץ. כל הדיבורים האלו גרמו לי שוב לחוש אי נוחות, קצת כמו הרגע שבו הפסיכולוג שואל אם הבאת את הכסף אחרי שבכית מולו שעה. שילמתי 400 ש"ח, יצאתי לרחוב, בינתיים הסערה חלפה ואני נשארתי אותו הדבר.