בתל אביב יש מאות דרי רחוב. למה אנחנו ממשיכים להתעלם מהם?

בסרטו החדש והמדובר של במאי האימה המוערך ג'ורדן פיל "אנחנו", משפחה אמריקאית בורגנית פוגשת את תמונת המראה המעוותת שלה, כפילים בני דמותם, רק אחרים. אחרים מאוד. האחר הזה הוא אחד הדברים המטרידים והמערערים ביותר בקיום האנושי, מושג שמחייב אותנו להתעמת עם יסודות החוויה האנושית, עם מוסכמות החברה שבנינו בעמל רב, עם הניסיונות להוציא מעבר לגדר את השיגעון, המוזרות, הצד האפל של הנפש.

בני המשפחה הכפילים ב"אנחנו" נמצאים על התפר שבין האנושי לחייתי. הם נוהמים, מקפצים. אנחנו בידלנו את עצמנו מהחיה על ידי התבייתות. התכנסנו תחת קורת גג, בנינו רחובות וערים. הבית הוא האזור המוגן שלנו, והערים הן פסגה האנושיות המודרנית, השאפתנית, מלאות בעוברים ושבים חמושים בשאיפות ורצונות ומעשים, הדופק של החיים עצמם.

אלא שבפינות הרחוב המלוכלכות אנחנו זוכים יום יום, שעה שעה, לתמונת מראה שלנו, מבעיתה יותר או פחות, בדמותם של חסרי הבית, כפילים בני דמותנו שהקיום שלהם אחר כל כך, כביכול, שאנחנו מנסים בכל מאודנו להתעלם מהם, להתבדל מהם.

בתל אביב יש מאות דרי רחוב, הריכוז הגדול בישראל. בהיותה מרכז המטרופולין היא מושכת אליה את אלה שלא שפר עליהם גורלם גם מערים אחרות בארץ. מי יודע, אולי הייאוש ברחובות תל אביב נוח יותר מאשדוד או ראשון לציון. בעבר נהגנו להבדיל את עצמנו מערים גדולות אחרות בעולם עם האימרה ש"בניו יורק אדם יכול ליפול מת ברחוב ואיש לא יושיט לו יד", אבל היום גם תל אביב היא עיר שבלילה הכי קר בשנה אפשר לראות בה אדם שוכב על המדרכה ברחוב, מכוסה בשמיכה מעל הראש, מופקר לגורלו. לא שאין פתרונות דוגמת בתי מחסה או גגונים למיניהם שמאפשרים עבורם תנאי מחיה בסיסיים כמו קורת גג, סניטריה ומזון, אבל רבים מהם מוותרים על כך לנוכח התנאים הנדרשים מהם – רבים מהם משתמשים בסמים ואינם יכולים להתנקות.

מוסטפא (צילום: שלומי יוסף)

לפי נתוני עיריית תל אביב־יפו, 62 אחוז מדרי הרחוב משתמשים בסמים ואלכוהול. 12 אחוז מהם הן נשים ורובם המכריע גברים בגילים 35 עד 50. כ־30 אחוז סובלים ממחלות נפשיות, ורק עשרה אחוזים נחשבים לאזרחים "נורמטיביים" שהידרדרו לרחוב לאחר חיים רגילים. כולם, 100 אחוז מהם, בני אדם עם צרות, רגשות וסיפורים, אבל האחרוּת שלהם גורמת לרוב החולפים על פניהם להסב את המבט. חוסר האונים מולם מקשה את הההתייחסות אליהם.

בקצה המערבי של השדרה ברוטשילד, על ההצטלבות עם רחוב אלנבי, יושב אריק (39), מכוסה בשמיכה. הוא נראה כמו אנדרטה של משהו, אולי של החיים הקודמים שלו. בקיוסק ליד אנשים נהנים מאספרסו של בוקר ומדבר מאפה עשיר בקקאו שמדיף ריח של משהו שזה עתה יצא מהתנור. "הגעתי לרחוב בעקבות טראומות וטרגדיות אישיות. אבטלה, יוקר המחיה, בעיות בריאות", הוא מספר איך הגיע לנקודה שבה הוא נמצא עכשיו. "עבדתי בהייטק. הייתי גרפיקאי וטכנאי, התעסקתי בעריכת תמונות ועריכת מסמכים". הייתה לו אהבה פעם, "עכשיו אין. אין שום דבר טוב, אתה לא תראה עליי חיוך. אני לא מחייך, אני לא צוחק, הכל אפור אצלי בחיים, רחוב, קיבוץ נדבות, לקנות קצת את הסמים כדי שאוכל להירדם, כדי שאוכל לישון. זה הכל אפור, אין שום דבר שמח, אין שום דבר עצוב במיוחד, אני מרגיש כאילו החיים שלי נגמרו כבר".

אריק (צילום: שלומי יוסף)

א' עומד מול ספסל סמוך למוזיאון האצ"ל, על רחוב המלך ג'ורג'. הוא בן 67 ועסוק בהעברת תכולה משקיות ניילון לתיק גדול, עומד מול הספסל עם גבו לרחוב. "אני כבר שש שנים ברחוב", הוא אומר. "אני קונה אוכל בסופרים, לפעמים פלאפל. הגעתי לתל אביב ב־2013, לפני כן הייתי בחו"ל. חזרתי לארץ, אחותי מכרה את הדירה שלנו כשהייתי בחו"ל. ב־2008 כל המחירים עלו וככה הגעתי לרחוב. אני לא ישן, אני יושב כל הזמן, נרדם בישיבה. אני מגיע לאזור מיושב עם חנויות באזור 12 בלילה, אחרי שכולם הלכו לישון, ויושב שם".

יש משהו מעורר אימה בלראות מישהו שנראה כמונו אבל הפך משולל סממנים מוכרים, מישהו שנאלץ לצמצם את החוויה האנושית שלו למינימום האפשרי. ללא קורת גג, ללא עתיד או עבר נראים לעין, משהו באזור החיץ שבין קיים ללא קיים. גוף יושב על פיסת קרטון ופושט יד. הריח, הפצעים ברגליים. לך תדבר עם אדם שנראה ככה. רובנו מתקשים למצוא אמפתיה, סביר יותר שתתעורר בנו דחייה, אולי רחמים, אולי אפילו גועל. מה עושה לדימוי הסיפור שנחשף?

יבגני (צילום: שלומי יוסף)

סמוך לשער 7 של דיזנגוף סנטר, מוסטפא בן ה־72 שוכב פרקדן מתחת לעץ. הוא מדיף צחנת גיהינום ולולא היה פותח עיניים אפשר היה לחשוב שכבר עבר מהעולם הזה. אפשר להתחבט בשאלה כמה זמן היה לוקח לעוברי האורח חמושי שקיות הקניות להבחין בו, אם אכן היה מת. "אני אוכל במסעדות, לפעמים נותנים פה, לפעמים אני הולך שם", הוא אומר. "האנשים בסדר. אין לי חברים, יש משפחה, אבא ואימא הלכו מהעולם, ויש לי שישה אחים שגרים בנצרת. אני לפעמים מבקר, לפעמים הם באים. הכרתי חברים לא טובים והידרדרתי, ככה הגעתי לרחוב. הידרדרתי. סמים. השתוללתי קצת בחיים. אני לא מבסוט. אף פעם לא קרה לי משהו שהייתי מבסוט. לא הייתה לי אהבה. אני מאחל לעצמי כמו כל אחד, לחזור לעתיד שלי. מנסה".

יבגני (46) יושב סמוך לבנק בקצה רחוב אלנבי, לפניו קרטון עם כמה מטבעות ובקבוק לא מזוהה. הכתף שלו חבושה, ואדם אחד מושיט לו שקית עם אוכל ומהנהן בהבנה. אפשר להעריך שעבר זמן מה מאז שיבגני התרחץ. "אני ישן פה בפינה, תשעה חודשים כבר, אני בסך הכל 22 שנים בארץ ורק תשעה חודשים כאן. גרתי במקומות אחרים – באילת, במגדל העמק, עם המשפחה. ב־2006, אשתי עזבה את הארץ, אחרי מלחמת לבנון השנייה. משבר פסיכולוגי קשה. אחרי לבנון נסעתי ממגדל העמק אף שעבדתי בהייטק, אבל עזבתי את העבודה. רציתי גם לנסוע איתם, לעזוב את הארץ, אבל אלוהים אמר אחרת ונשארתי".

יבגני מספר שתל אביב שלחה אותו לרחוב. כשהגיע לעיר עם 14 אלף ש"ח הלך לים עם תיק ובו הכסף, שתה ונרדם, וכשהתעורר התיק ובתוכו הכסף כבר לא היו. "אני בערך 23 שעות כאן, חוץ מזה שאני הולך להתפנות. אהבה? מאיזה בחינה? כרגע אין לי, כרגע, אבל עד שהגעתי לרחוב הייתה. גם אין לי ספרים, היו לי ספרים בתיק. בתקופה האחרונה לא קרה לי שום דבר טוב".

(צילום: שלומי יוסף)

בלי לעשות ספוילרים, אחת הסוגיות שעולות בסיום של "אנחנו" היא אם בעצם האחר הוא אנחנו. לא במובן השמאלני היפי של השאלה הזאת אלא במובן מזרה האימה. האם כל אחד מאיתנו יכול להפוך לדר רחוב, להומלס? האם קצת חוסר מזל וקומבינציה של החלטות שגויות יכולים להביא את המהלכים חסרי הדאגה באלנבי לשבת על קרטון בצומת? זו לא שאלה שצריך לענות עליה, אלא רק להתעכב עליה, על עצם השאלה. אי אפשר ליצור אלגוריתם שיכמת את הסיכויים שיבטיח שאנחנו לא נגיע לשם. יש תמונת מראה המאפשרת להביט. אחר כך אפשר להתעלם או לעשות מעשה. התמונה, כך או כך, תישאר.