השטחים השכוחים

אני אוהב את העלייה לירושלים, את הגשר הנפלא הזה, את הירידה לדרך בגין, את אצטדיון טדי, את פרויקט הולילנד, את כביש המנהרות הנהדר ואת מטעי הזיתים שאיש כבר לא ימסוק, את המעבר שנראה כל כך תמים, כמו עברת מאוסטריה לשווייץ, את אפרתה, הו כמה היא יפה, את גוש עציון, את המקום שבו נגמרת האוטוסטרדה ואתה מבין שזה הקו שבו יהיה גבול – אחרי שהעצמות יחזרו לחיים ויפצחו בריקוד – שם הוא יעבור, את הפיתולים המתקרבים לחברון, את הצמתים המצולמים, את הכפרים שלפתחם מערום רק כדי שלא יעלו על אותו הכביש ערבים עם יהודים, את הפנייה לקריית ארבע, ולבסוף את חברון עצמה, עיר האבות, בואכה מערת המכפלה.

אני ממתין למוסא ליד המערה. בחיים לא ראיתי את המקום הזה כל כך שקט. רק יהודה שאול משוברים שתיקה מסתובב עם קומץ של תימהונים בלונדינים וגורם למג"בניק שאחראי על מתחם המערה לקום ממקום מושבו. אחרי שסכנת שוברים שתיקה חולפת אני מתקרב אל המג"בניק ומתחיל לתהות על קנקנה של התקופה.

"לא היה פה כלום בזמן המלחמה, זה הכול נוהל אזרחי ולא צבאי", הוא אומר לי, "הכי קרוב לכאן שהייתה אזעקה זה בגוש עציון".

כמה זה? עשרה קילומטרים מפה?

"קצת יותר. שם נפלה איזו רקטה".

היו פה הפגנות?

"קצת. לא משהו רציני".

נחמד המגב"ניק, הכין קפה שחור חזק שהתאים בול, הדבר היחיד שהכניס אותו ללחץ זה המשחק של הפועל באר שבע הערב, הוא ממש מקווה שיספיק להגיע אליו.

מוסא עדיין לא מגיע, ואני מתחיל לצעוד לכיוונו, אל צ'ק פוינט 56, המקום שבו היו ההפגנות, המקום שבו נגמר אזור השליטה היהודי ומתחיל זה הפלסטיני, בקצה רחוב השוהדה, שפעם היו בו מאות חנויות והיום הוא מת כמו כלב. חבורה של חיילים עומדים ומביטים בי. כולם מילואימניקים. את הסדיר לקחו לדרום. עברו חפיפה של כמה שעות ואחרי זה קבלו למשמורת את אחד המקומות הכי מסוכנים בגדה. כאן נזרקו בשבוע שעבר בקבוקי תבערה, סלעים עפו להם על הראש, אבנים. הם נראים בסדר. עוד יומיים יחזרו הביתה והסדירניקים יחזרו לכאן.

מהמעבר מגיע מוסא אבו השהש. הוא איש מבוגר, הספיק להיוולד במקום שהיום הוא קריית גת, למד באוניברסיטה, קומוניסט, בוגר הכלא הישראלי, פעיל זכויות אדם, עובד בארגון בצלם, פרצופו כבד, סיגריה בפיו. בצעדים קטנים ובעלייה תלולה אנו מטפסים עד שנכנסים לחצר קטנה, ומשם אל תוך סלון של ידידו שלא מדבר אנגלית ולא עברית, וגם מעדיף לא להיות מוזכר בשמו. גם עם אבו השהש אני מדבר אנגלית, למרות שהוא דובר עברית רהוטה.

"בשבוע שעבר היו כאן הפגנות של אלפים. היו ילדים, היו גם צעירים. הרבה זעם יצא מהם, על הכול, על ההפצצות בעזה, על השלטון, על האבטלה. אלה לא היו הפגנות יזומות ברובן, אלה היו הפגנות ספונטניות. הרבה לחץ הופעל על הממשלה הישראלית. אם לא היו גומרים את המבצע יכול להיות שכל האזור היה מתלקח, ואני לא מדבר רק על ישראל. יכול להיות שכל האזור היה בוער. היה לחץ מאוד גדול. זה חלק מהסיבות שישראל חתמה על הפסקת האש".

"תראה", הוא אומר לי, "חברון עיר דתית, אבל הרבה מהאנשים שהצביעו לחמאס לא הצביעו לחמאס כי הם רצו שהוא יהיה בשלטון, אלא מתוך חיפוש של אלטרנטיבה לפת"ח. אבל החמאס לא הצליח להפוך לאלטרנטיבה. עכשיו, בעקבות ההתנגדות בעזה, החמאס קיבל הרבה קולות בחזרה. בינתיים נדחו הבחירות. בכל פעם שהחמאס מתחזק אבו מאזן דוחה את הבחירות, ועכשיו כבר אין תאריך בכלל. לאבו מאזן לא הייתה ברירה. הוא היה חייב ללכת לאו"ם בשביל האיזון. גם ככה הוא חלש. הוא היה חייב לעשות משהו. הוא כמו דון קישוט. הוא יודע שבאו"ם לא יקרה כלום".

אני קצת מתפלא שזו התגובה היחידה שאני מקבל באופן עצמאי מאנשים שעומדים בפני הכ"ט בנובמבר שלהם, יוכרז או לא יוכרז, אבל גם אינני רוצה למשוך אנשים בלשונם, ונראה, לפחות מהתגובות שאני מקבל, שכרגע יש להם דברים יותר חשובים על הראש.

תגובה כזו קיבלתי מרוב תושבי הגדה ששוחחתי איתם בעניין. מהלך הכ"ט בנובמבר של אבו מאזן שהולך ומתקרב נתפס אצלם כאקט של ייאוש, ורובם די סקפטיים לגבי הצלחתו.

היו פה אזעקות? לאן הייתם הולכים אם היו טילים? יש לכם ממ"ד, מקלטים, משהו?

"אנשים לא פחדו שייפלו טילים על חברון. במלחמת המפרץ אנשים היו עומדים על הגגות ומחכים לראות טילים. אבל אלה היו טילים גדולים. מה שיש היום לחמאס לא מפחיד אותנו באמת. אלו טילים קטנים ולא מדויקים, אבל לא נפל פה כלום. גם אזעקות לא היו. מהטילים של אירן, אם ייפלו, אנחנו כן נפחד. אלה טילים גדולים ומדויקים. זה נשק מתוחכם. מה שיש להם שם בעזה הם בנו אצלם. זה לא נשק מסוכן".

על השולחן גרעינים שחורים מלוחים בטירוף וכמובן כוסות קפה מתחלפות, אחת אחרי השנייה. מבעד לפרגוד קולות נשים. רק כשכוסות הקפה מוכנות הולך האיש וחוזר עם עוד אחת. אנחנו ממשיכים לדבר על פוליטיקה. על האפשרות שמצרים תחזיר לעצמה את עזה וירדן את הגדה.

"זה לא יקרה", אבו השהש פוסק, "הפלסטינים השקיעו הרבה בלבנות לעצמם זהות. זה לא משהו שהם יוותרו עליו בקלות. הם מעדיפים להיות תחת הכבוש הישראלי ולא הירדני, ומצרים לא תיקח את עזה. מורסי הוא כמו מובארק. הוא בובה של האמריקאים. בשביל זה חתמו על העסקה. הגברת קלינטון הגיעה בשביל זה. הפחד האמיתי שקיים הוא שמורסי לא ייתן לנשק לעבור. פתרון שתי המדינות כבר מת. עכשיו אנחנו בסטנד ביי. השלום הכלכלי של נתניהו באמת קורה – עכשיו הרבה יותר נוח ממה שהיה קודם, אבל זה לא יכול להחזיק לנצח. בערים יש עבודה, בכפרים אין", הוא מפסיק לרגע, וממשיך.

"לישראל יש אינטרס להחזיק את החמאס בשלטון. עוד לפני אוסלו היא רצתה קיצוניים. ככה היא לא חייבת למצוא פתרון. המצב הזה טוב לשני הצדדים" הוא אומר ומעשן עוד סיגריה, פרצופו נראה עייף מאוד ממלחמות, אבל הן לא עוזבות אותו, הן ממשיכות לדפוק בחלון. לסיום הוא צוחק ואומר לי: "היום יצאה פתווה של המופתי של החמאס, שלירות טילים על ישראל זו פעולה לא דתית, היא נגד רצונו של האל".

בלחיצת יד אני נפרד ממנו אחרי שהמיניבוס של שוברים שתיקה בדיוק יורד, ואני מבקש טרמפ חזרה אל המערה ושואל את יהודה שאול מי אלה חבורת הבלונדינים.

"הם מהפרלמנט הדני".

הם יותר דומים לחבר'ה מתגלית.

"בפרלמנט הדני עוד יושבים צעירים עם קצת תקווה", הוא אומר. אני נפרד גם ממנו ונוסע דרומה אל כוון דרום הר חברון. לסוסיא.

בור מים מחליד

הדרך כל כך יפה, העננים מקנים לה צביון מיוחד, ובקלות ניתן לראות את הנקודה שבה הירוק הופך לצהוב, ורק מעט מאוד עצי זית נשארים במרחב, משאירים מאחוריהם את הגפנים, החרובים וכל השאר, עד שאני מגיע אל מחוז חפצי, 50 קילומטר מבאר שבע, רבע שעה מתל ערד, על גב ההר הזה, החברוני.

"נסר יגיע עוד מעט", אומרת לי בחורה באוהל המינהלת של סוסיא. פעם סוסיא הייתה כפר בן 5,000 איש שגרו במערות, עד שהרשות לעתיקות החליטה להכריז על המקום כאתר ארכיאולוגי, והפלסטינים גורשו. חלק מהם הלך ליטא, העיר הסמוכה המונה כ־105 אלף איש, חלק הלכו לכל מיני מקומות אחרים וחלק הגיעו לכאן, לא רחוק מהמערות, וכולם גרים באוהלים. אני מנסה לדמיין מה היה קורה לו הייתה כאן אזעקה, לו היו נופלים טילים. לאן היו הולכים.

נסר נוואג'עה מגיע עם הרכב האדום הקטן שלו, מדלג על הטרשים. גם הוא פעיל זכויות אדם, מתגורר כאן כבר הרבה מאוד שנים, בכפר הזה, שהוא בכלל ניסוי אקולוגי גדול – את האנרגיה שלהם הם מקבלים מרוח ומשמש בלבד. גם את הטלוויזיה שמקרינה היאבקות בתרגום לערבית.

נסר, מה הייתם עושים אם היו יורים פה טילים?

"ביטא יש מקום שנקרא אלמוטאר. שם אנשים היו עולים ומסתכלים על הטילים. עזה זה שם", הוא מניף את ידו ומצביע מערבה לכיוון הים, למרות שאפשר לראות רק גבעות מתגלגלות. "אבל סוסיא זה מקום שקט. אצלנו לא מתעסקים יותר מדי בפוליטיקה. קצת חמאס, קצת פת"ח, אבל זה לא משנה. אנחנו רק רוצים לחיות בשקט. אותנו יותר מטרידות ההתנכלויות של המתנחלים מההתנחלות סוסיא", הוא מצביע על הוואדי ועל הגבעה ממול שעל פסגתה ההתנחלות היהודית, וממנה לא פעם ולא פעמיים ספגו הרועים מהלומות. "אנחנו רק רוצים לגדל את הכבשים שלנו ולעשות גבינות".

מה אתה מגדל פה?

"צאן".

עזים?

"כבשים".

למה לא עזים?

"העזים עושות יותר נזק לעץ. הן עומדות על שתיים. הכבש לא. אבל זה טוב לערבב קצת עזים. הכבש הוא עצלן. הוא לא ילך לחפש אוכל. העז כן. אז טוב להחזיק שש־שבע עזים". אנחנו יורדים לכוון הוואדי. "פעם הכל היו אדמות שלנו. 5,000 ראש יש רק לכפר סוסיא, אבל השטחים לא מספיקים. לאבא שלי ולי יש 60 ראש. יותר מזה אנחנו לא יכולים", הוא מספר לי כשעדר של אווזים מתקיף אותי, וכשאני אומר מתקיף אני מתכוון לכל מילה. לא רק שהם זועקים לעברי, אווז אחד אשכרה מנסה לאכול לי את הרגל. "זו האזעקה שלי", הוא צוחק ואנחנו נעמדים ליד בור מים שנמצא כאן כבר כמה אלפי שנים, ועכשיו גוף של סובארו ישנה יושב שם למטה. "זה הצבא הכניס, כדי שתהיה חלודה במים", הוא אומר בלי שום כאב וממשיך "בוא תגיד מזל טוב לאח שלי מחמוד, נולד לו אתמול בן".

בדרך האווזים משחררים אותי לנפשי. תרנגולים, כבשים, כלבים – כולם מכרכרים פה, ואני מנסה לחשוב, מי בכלל ירצה לתקוף את המקום הזה? המקום הזה בכלל לא קיים, על שמונת האוהלים שלו, והבן החדש של מחמוד.

"משפחה גדולה וואלה, שתי נשים, ארבעה ילדים ושלוש בנות", הוא אומר לי ומחזיק בידו את בנו בן ה־24 שעות, כשאשתו, לא יודע עם האימא הטרייה או אשתו השנייה, מגישה לנו תה. אחרי הכוס השלישית אני נפרד גם מהמשפחה המורחבת הזאת, וממשיך לא־נבי סלאח.

מילואימניקים לא מבינים באזרחים

בדרך אני עובר שוב את ירושלים, את מעלה בית חורון, שעליו היה כתוב כבר בתנ"ך כמה קשה לעלות, עובר את המערה ליד הכפר שוקבא שבה נמצאו לראשונה שרידים לתרבות הנאטופית (זו שבה התרחש המעבר מציידים ולקטים לחלקאים), ומגיע לעין אל קוס, המעיין שאותו ניכסו לעצמם אנשי ההתנחלות חלמיש ובו מתקיימות בכל יום שישי בשלוש השנים האחרונות ההפגנות הכי אלימות בסביבה. אנשי הכפר א־נבי סלאח לא דתיים במיוחד. הם אנשי אידיאולוגיה עמוקה חמושים במצלמה, כולם בני משפחה אחת, משפחת תמימי. אנשים עם היסטוריה של התנגדות לכיבוש. התנגדות אינטלקטואלית, לאומית, רחבה.

בדרך אל הבית זורקים עלי אבנים, ונאג'י תמימי שמחכה לי צוחק ואמר "כל היום הילדים כאן משחקים בחיילים ופלסטינים. א־נבי סלאח, הנביא סלאח, היה השליח החמישי", אומר תמימי, עובד במשרד הפנים של הרשות. "מוחמד היה האחרון, אבל לא בטוח שקבר נבי סאלח שנמצא פה הוא באמת שלו". אני מתיישב בסלון רחב הידיים יחד עם עוד בן ובנות משפחתו המאוד רחבה.

"כבר בכתובים העתיקים מזכירים את הסבא שלי תמימי. לפני 1,500 שנה, בחברון. כאן באזור אנחנו, ובכפר 170 שנה. כל הכפר זה משפחת תמימי, אבל בחברון אנחנו לפחות 25,000 איש".

שקט כאן, לא אווזים ולא תרנגולים. בשבת, בזמן עמוד ענן, ירו כאן ברושדי תמימי. בתחילה כדור גומי, אחר כך אש חיה, ואחר כך סרבו לפנותו לבית החולים. בסוף הוא הגיע לשם ומת כעבור יומיים מפצעיו.

"אלה היו מילואימניקים. הם לא רגילים להיות פה. אולי בגלל המלחמה הם שחררו כל רסן. בדרך כלל יורים רק את הגז, לא כדורים חיים", מספר לי נאג'י כשאנחנו הולכים לכיוון הטרסות שעליהן נורה רושדי, בן 32, אב לבת, אחד משני הפלסטינים היחידים שמתו בגדה בזמן המלחמה (השני הוא חמדי פלאח, בן 22, שנהרג ב־19.11 בגשר חלחול בחברון, אחרי שכיוון עט לייזר אל חיילים), ומראה לי בדיוק היכן היו החיילים ואיפה היה רושדי, אחרי שכבר ראינו בווידיאו הכל, הווידיאו שצילמה נרימן תמימי, אחותו של רושדי, ובו הפצוע עדיין בחיים.

"בהתחלה חבורה של ילדים זרקה אבנים. אחר כך הצבא בא מהמעיין והתחיל לירות כדורי גומי וגז", הוא מתאר את מה שראינו בווידיאו. החיילים עלו למעלה מן המעיין, מהכביש, והגיעו עד כדי מטרים מהפלסטינים, "ואז רושדי נפגע" הוא אומר, "הכדור נכנס לו מהתחת. הוא היה עם הגב, והכדור אפילו לא יצא. הוא נשאר לו בבטן. חתך פעמיים את – איך קוראים לזה? איפה שהעיכול של הבן אדם?".

המעיים.

"כן. עשו לו ניתוח. אחרי יום הוא נראה בסדר, אבל למחרת המצב הידרדר והוא מת בדיוק אחרי 48 שעות בבית החולים. לא היו פה הרבה אזעקות. רק כמה פעמים כשירו על ירושלים, אבל ככה היה פה שקט. הם לא מבינים באוכלוסייה אזרחית, המילואימניקים. הם רגילים להילחם. אם היו פה סדירים, לא היה קורה כלום", הוא אומר לפני שאנחנו חוזרים אל הבית, שם מחכה לנו על השולחן הרבה מאוד אוכל. מפתול, הבן דוד של הקוסקוס המרוקאי, ועליו גזר ותפוח אדמה מבושלים, כמה כרעי עוף ומרק חומוס קר לטבול בו את המפתול. אנחנו אוכלים בשקט. אני לא יודע מה להגיד. גם הם לא, עד שמדברים על העתיד.

"גדר לא תעזור. תראה, בנו גדרות ועדין יורים טילים, רק השלום צריך לבוא, בשביל שהילדים שלי יחיו בשקט, וגם הילדים שלך", אומר תמימי בשלווה סטואית.

"אמן", אני מאמץ את כל ארסנל המילים שלי וזה מה שאני מצליח למצוא.

"גם בערבית אומרים אמן. שתי השפות דומות".

אמן. כן יהי רצון.