למה החרדים של גור ובעלז עוזבים את לב תל אביב?

מבחוץ אין בו שום סממן קדוש. הוא נראה כמו פנינת נדל"ן בלתי מנוצלת שלא ברור איך עוד לא הוחלפה בפרויקט מגורים יוקרתי: בניין נמוך קומה, בין שדרות רוטשילד לרחוב מלצ'ט המבוקש. בפנים, כמדי יום חול לקראת השעה 22:00, אוסף הרב אברהם מרדכי וקשטוק את ספרי התפילה ונועל אחריו את בית הכנסת הצעיר ביותר של חסידות גור בתל אביב, בן קצת יותר מ־ 40 שנה. מלבושיו החסידיים אינם הולמים את צו האופנה המקומי ואפשר שיעוררו את חשדנותכם במפגש אקראי, אם לא יחלצו מכם הלצה עילגת ביידיש ששאלתם מ"שטיסל". דעו שהוא היה כאן בערך 60 שנה לפנינו. בקרוב, כנראה, העיר תאבד גם אותו.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
כל מה שצריך לדעת על כרם התימנים
כל מה שצריך לדעת על כיכר דיזינגוף והסביבה
כל מה שצריך לדעת על לב תל אביב

במשך עשרות שנים לב העיר היה ביתה התוסס של הקהילה החרדית האשכנזית בתל אביב. בשנות ה־ 60, טוען וינשטוק, היו כאן 14 בתי כנסת המזוהים רק עם חסידות גור. היום נותרו שלושה. "בקרוב, עוד עשור, אני מעריך שיישאר כאן רק בית כנסת אחד של גור", הוא אומר, מבלי להסגיר מידה של עצב או אכזבה. "אין לי סיבה להיות עצוב, אני מקבל את זה כמציאות".

הגירה שלילית של חרדים מהעיר מתרחשת כל הזמן. בתי כנסת נסגרים בזה אחר זה; הדור הצעיר הפוקד את מוסדות הלימוד בבני ברק או בירושלים משתקע בערים החרדיות ולא יכול להרשות לעצמו לשוב העירה. כך, למשל, בתוך 23 שנה נחתך מספר המצביעים ליהדות התורה בקלפיות התל אביביות בחצי, אף ששיעור ההצבעה הכולל למפלגה ברחבי הארץ עלה פי כמה. "אני כבר לא אמליץ לזוג חרדי צעיר לגור כאן", אומר וינשטוק, שוב דוחה את העמדה הרומנטית של המוהיקני האחרון, "חרדים זקוקים לקהילה, וכאן כבר אין קהילה. אין מוסדות לימוד שמתאימים לנו, וכבר למעלה מעשור לא מגיעים לכאן צעירים".

"מבחינת רכישת דירות בלב העיר על ידי החרדים, נגמר הסיפור כבר בשנות ה־ 70", מסביר הרב ישראל איצקוביץ', מרצה בנושאים חסידיים הבקי ברזי הקהילה התל אביבית. "הסיבה המרכזית  בזמנו הייתה צביון השבת בעיר. המלחמה לפתיחת בתי עינוגים ובתי קולנוע בתל אביב בשבת גרמה לחרדים להבין שאין פה מרחב ציבורי יהודי, ורבים מהם עברו לבני ברק בגלים שהחלו עם חסידות ויז'ניץ, שהשתכנה כולה בקריה משלה.

חרדים תל אביבים

מעבר לזה, יש כמובן את המחירים המטורפים של הדיור, ואת העובדה שאין לנו כאן סופרמרקטים בהיקפים גדולים שמתאימים לציבור שלנו. ההורים המזדקנים עוברים גם הם כדי להיות ליד המשפחה. תוסיף לזה את העובדה שילד חרדי רגיל שיש לו חבר בכל בניין, וכאן הוא יגור עשרה רחובות ממנו. בשבילנו זה הבדל מהותי".

"כמו שאתה, כעיתונאי, תקבל השראה בבתי הקפה שמזוהים עם הברנז'ה שלך", ממחיש לי איצקוביץ', "בבני ברק יש מרחב תורני גדולי שבהם הנערים רואים אופק. יש לי הרבה חברים תל אביבים שכשהגיעו לישיבות בבני ברק או בירושלים לקח להם זמן להדביק את פער הסגנונות".

כיום, אם כך, נותרו שלוש קהילות פעילות בשכונת לב העיר. הקהילה הדומיננטית ביותר, של חסידי בעלז, מרוכזת סביב בית הכנסת הגדול שברחוב אחד העם. בצדם קהילה מצומצמת של חסידי גור, שמוסדותיהם ברחובות בר אילן, פיירברג ויבנה (באחרון מוצעת ארוחה בשרית חמה לכל דורש מדי ערב שבת). האחרונה היא קהילה של חוזרים בתשובה, המרוכזת ברחוב אוליפנט שליד קריית ספר ומורכבת מתלמידיו של הרב שמואל אוירבך.

כי בנו בחרתם מכל הערים

אך למה, מלכתחילה, דווקא לב תל אביב? במקרה של חסידות גור התהוו הדברים באורח נסיבתי. יהודי פולין נמנעו מלהשתייך לחסידות כזו או אחרת בגולה ולא ששו להתקיים מכספי תרומות. לכן עם עלייתם לארץ בשנות ה־ 30 וה־ 40 בחרו בתל אביב, שהייתה מרכז המסחר של היישוב. מכיוון שבעשורים שלאחר מכן הפכה חסידות גור דומיננטית בארץ, עם עלייתו של האדמו"ר מגור, רבים מצאו עצמם מזדהים עם ערכי החסידות הזו. לחסידות בעלז סיפור משלה. הרב אהרן רוקח, מייסד החסידות כאן, התעקש להתיישב דווקא בעיר בלי לנמק זאת באופן מוצהר. מהתבטאויות שונות חסידיו מאמינים כי בחר בתל אביב היות שלא היו בה מסגדים (ולכן התפילה בה "נקייה יותר"), ומכיוון שירושלים נתפסה בעיניו כעיר של מחלוקת. האדמו"ר מבעלז, בצוואתו הרוחנית, הורה להמשיך את התיישבות החסידות כאן, והיום, כאמור, ממשיכי דרכו מקיימים כמה מניינים יומיים בהיכלם ברחוב אחד העם, שעודנו נתפס כמרכזה הנוסטלגי של החסידות בארץ.

פתיחותם המסורתית ורוחם הנינוחה של חסידי בעלז משתלבת היטב עם הגישה ששכניהם החילונים מאמצים בחייהם. את פניי בתפילת המנחה היומית שבאחד העם קיבל חסיד בשם יקיר לענס, תל אביבי מינקות, כבן 30 . "אפשר לחשוב על חרדי שגדל בעיר חרדית כמו בקבוק סודה שניערו אותו, ואז כשהוא רואה את תל אביב הוא מתפוצץ", אומר לענס. "כשאתה חי בפתיחות, באוכלוסייה מעורבת, החוסן הנפשי שלך יותר חזק. בכלל, אני מרגיש שבשכונה הזאת אפשר ללמוד כיצד מבצעים הרמוניה בין דתיים ללא־דתיים. לפני עשר שנים קיבלנו כתרומה רמקול והשמענו בו שירים שבישרו את כניסת השבת. ברגע שהבנו שזה מפריע לשכנים, הפסקנו מיוזמתנו. במקביל יש פה סניף AM:PM שסגור בשבת כדי לכבד אותנו. אתה רואה את הכבוד ההדדי".

חרדים בתל אביב. צילום: שלומי יוסף

אז מה עמדתך לגבי חוק המרכולים?

"במקרה שלנו, הסולידריות עובדת מבלי שתהיה מעוגנת בחוק. לכן החוק יכול רק להזיק: כשמגדירים משהו כחוק וכופים אותו על מישהו, זה מעורר באופן אוטומטי התנגדות".

תהיה מאוכזב אם החזון של האדמו"ר מבעלז יימחה לחלוטין והחרדים ייעלמו מהשכונה?

"אני לא אתאכזב, כי אני רואה כמה אני צריך לטרוח. בכל פעם שעושים קניות אנחנו צריכים לנסוע למרכזי קניות מחוץ לעיר. אידיאולוגית, עם זאת, זה יהיה חבל. ההתנגשויות בין דתיים ללא דתיים נובעות מהזרות שבין שתי האוכלוסיות, וכאן יש מפגש יומיומי בין האוכלוסיות שלא קיים בערים חרדיות. גם בין הקהילה עצמה בתל אביב יש מפגשים תכופים יותר, ואילו במקום כמו בני ברק כל חסידות נוטה להסתגר בתוך עצמה".

בתפנוקייה התנהג כמפונק

יש רגעים שבהם נדמה שהחרדים המקומיים דומים יותר לנו, שכניהם לעיר, מאשר לאחיהם מהערים החרדיות. בעוד שבבני ברק סועדים אברכים במזנונים צפופים עם אוכל מזרח אירופי זול, כאן הנטייה להתפנק דובקת בכל. לענס מונה את בית הקפה אלתרנטיב בדובנוב, ומוסיף שלא מזמן סעד גם במסעדה בנווה צדק. "יש בעיר מקומות כשרים למהדרין שמבינים את הצורך שלנו", הוא מספר. באותה נשימה אפשר לציין את ערבי השבת המיוחדים של קהילת גור בבית הכנסת בבר אילן, שבהם מעבירים החסידים את הלילה בזמן שאתם דוהרים באלפאבית הסמוך ("זה התחליף לחצרות האדמו"רים בבני ברק, שפה אין", אומר וקשטוק).

עם זאת, בניגוד לחזון האופטימי של לענס הבעלזי, לחלקם יש גם ביקורת כלפי שכניהם החילונים. "כשהייתי ילד בתל אביב יכולת לטייל ברחובות בשבת", אומר איצקוביץ', "היו מכוניות אבל האווירה הייתה אחרת. גם מאבק המרכולים שהחל בשינקין היה למען בעלי מכולות שאינם בהכרח דתיים, ולא נבע לדעתי מניסיון לכבד אותנו. גם החשדנות התגברה עם הזמן. היום החרדים בעיר חיים לצד חילונים מדור שלישי, והשורשים הדתיים כמעט לא זכורים עוד. כשהם רואים מישהו בלבוש חרדי, זה מיד מעורר תחושת זרות".

שינקין (צילום: שאטרסטוק)

"יש לי שכנים שמפחדים להחזיר לי 'שלום' בבניין", מסכם וקשטוק, ומספר על הפעמים שבהן ניסו להפריד בינו לבין האינטרס הפוליטי החרדי, כנראה במאמץ להדחיק את האחרות שהוא מסמן בעין חילונית. "לפני יותר מעשור, כשהחלו שבתות תרבות בהיכל התרבות, היו מדי שבת הפגנות שניקזו אליהן חרדים מכל העיר. ביום ראשון מכר חילוני אמר לי משהו כמו ׳אתה בטח לא היית שם'. אבל ודאי שהייתי, אני חרדי והשבת חשובה לי. בכל זאת אני מאמין שהנוכחות שלנו כאן מתגלה כמשמעותית מבלי שאנחנו אפילו ערים לזה. למשל, שכנים ששוחחו איתי על נישואים ולבסוף גיליתי שאכן התחתנו, או כאלה שהחליטו לשמור שבת. מבחינתנו, כל מצווה זה משהו".