סחטו את הלימון: האם שווה לעבור לקורקינט של ליים?

בצהרי שישי מצאתי את עצמי מורידה את האפליקציה של ליים, חברת הקורקינטים החדשה שמציפה את העיר. האפליקציה הפליאה בידידותה, ותוך דקות אחדות איתרתי שני קורקינטים שעמדו זה לצד זה עשרות בודדות של מטרים ממקום מגוריי. סחבתי את אימא שלי איתי, היא סחבה איתה שתי קסדות, ויחד יצאנו לדרך. בשביל שתינו מדובר בפעם ראשונה. המפה הייתה מדויקת, וכשהרמנו מבט מהאייפון גילינו שני כלים ירקרקים ניצבים מולנו. כדי לפתוח את הנעילה סרקנו את הברקוד באפליקציה, והקורקינטים שיהקו בתגובה. אימא הידקה את הקסדה לראשה ונראתה כמי שחווה משבר אמצע החיים, ואילו אני נראיתי כמו פעילה מרכזית בתא הסטודנטים של הבינתחומי שממהרת לפגישה בשאטו שועל.

>>> הקורקינטים השיתופיים בכל מקום והכאוס חוגג
>>> החלום התל אביבי מת

"אימא, זה לא פועל!", צווחתי ברוטשילד בעודי לוחצת על דוושת היד וגוררת את רגל שמאל על המדרכה כדי לצבור תנופה. להפתעתי הרבה תוך חצי דקה הקורקינט זינק ואני איתו. שעטנו לתוך השדרה, ועד שלושה רמזורים לאחר מכן לא ידעתי מה עלה בגורלה של אמי שדידתה מאחור. במזא"ה היה מסוכן. עשרות אנשים וכלביהם שותים קפה בשדרה ואנחנו נאלצנו לפלס את דרכנו ביניהם, משתדלות לא לפגוע באיש.

הדרך חזרה הייתה נוחה יותר. התייצבנו על הקורקינט, ולפרקים, כשלא הרגשתי את משקפי השמש מקפצים על אפי בשל המהירות, דווקא היה נחמד. המחיר סביר: חמישה ש"ח לפתיחת הנעילה ועוד חצי ש"ח לדקה. אין הבדל מהותי ממונית, זולת החיסכון בפקקים ובאינטראקציה מעיקה עם הזולת. חשבנו שהיה נחמד לו היה מעמד לטלפון על הכידון. בסוף ההרפתקה צילמה אימא סלפי, ועל פי תגובות הגולשים, חלקן מאופיינות בריבוי טפוסי של פסיקים ונקודות, התחוור כי החוויה שווה את הלייקים.