הטראומה שגרמה לי לשנוא את החג הכי אהוב

אני שונאת את פורים, אני כל כך שונאת את פורים שלכתוב על פורים עושה לי בחילה. החג הכי מעיק ותובעני שיש במועדי השנה. ראיתם פעם את ראש השנה מבקש משהו חוץ מכמה ברכות לכבוד השנה החדשה? ומה רע בשבועות, שהמצווה בו היא לאכול מוצרי חלב?

לסיפורי פורים נוספים:
התחפושת שהרסה לי את החג
איך שרפתי את חבר שלי בפורים
בילוי במחיצת בר רפאלי
כשהשחרור חצה כל גבול

אם אני מפרקת את זה, אני מניחה שההתחפשות הכי קשה לי. נניח בצד את הניסיון למצוא תחפושת מגניבה, לא מושקעת מדי אבל קצת מעבר לקרניים של במבי (לפחות עשר בנות עכשיו אמרו: "היי מה הבעיה עם רק קרניים של במבי?") – קשה לי לדפוק הופעה. זה משהו שאני לא מסוגלת לקחת על עצמי.

דווקא מעצם ההתחפשות הזו אני מרגישה שאני חושפת את העצמי שלי, מתערטלת לגמרי בפני כולם. המוטו של פורים זה "נהפוך הוא". מי רוצה לעשות את זה? אחרי שאנחנו מחפשים את עצמנו כל השנה, מי רוצה לצאת מהמסכה שלו ולהיות משהו אחר? תראו איך טוב לנו מאחורי האגו והחרדות פה, למה ככה להפריע?

הסיפור של רות אלבזכל פוביית הפורים הזו התחילה אצלי לפני המון שנים. גדלתי עם אחות תאומה ולצערי ההורים לא לקחו את פורים ברצינות וחיפשו אותנו באותה תחפושת כל שנה (כן כן, כבר ניתקתי איתם קשר, לא לדאוג) – רגע, לא סיימתי – ובמשך חמש שנים רצוף חיפשו אותנו באותה תחפושת אחת: צוענייה. התחפושת שאליה כל התחפושות הולכות למות. אם בילדות רציתי לעשות נהפוך הוא, להיות ההפך מאחותי, להיבדל ממנה, להיות שונה – יכולתי רק לחלום על זה. היינו מסתובבות שתינו, מאופרות בהגזמה בסומק ואודם שנמרח בצדדים, מחופשות לצועניות או לספרדיות, מדקלמות את מה שאמרו לנו להגיד.

כשגדלתי קיבלתי אחריות לתחפושות שלי ללא עזרה מההורים. תודה, עשיתם מספיק. אבל כשאת דוסית בת 12 בחג שכל מהותו החל מהגיל הזה היא להשוויץ בתחפושת שיושבת יפה על הציצי או על הרגליים, קשה לנצח את השיטה.

היום, אחרי החזרה בשאלה, עדיין לא מצאתי חוויה מתקנת לזיכרון הילדות שלי. אולי הנזק כבר נעשה ואין שום דבר שיגרום לי לאהוב את החג הזה. למען האמת די נחמד לי להניח את פורים בתיבת החגים הרעים שלי, אי אפשר לאהוב את כל החגים. מעדיפה לשמור את אכילת המתוקים המופרזת שלי לעוגות הגבינה של שבועות. אם כולם היו מתחפשים לעוגות גבינה, הדברים היו נראים קצת אחרת. ובעצם, תתחפשו בבתים שלכם, למה ככה מול כולם?