שושקה אנגלמאיר נגד הגזענות: חמישה ימים של "אנחנו או אנחנו"
שושקה אנגלמאיר ראתה פוסטרים של הקמפיין הגזעני "אנחנו או הם" תלויים בתל אביב והתחלחלה. אבל בניגוד לרובנו, היא החליטה לעשות משהו בנידון. יומן מסע עם סוף טוב
בטיול הבוקר שלי, ביום חמישי, ראיתי ברחוב יהודה הלוי מודעת "אנחנו או הם". הראשונה שלי. תלויה על דופן תחנת אוטובוס, כאילו היא מודעה לגיטימית. כאילו זה לא גידול סרטני ממאיר באמצע העיר. הסתה, שנאה, גזענות, כל אלה התממשו במודעה הזאת. הייתה לי בחילה.
חזרתי הביתה. ציירתי מודעה חלופית: יד עם חמש דמויות אצבעות. כולנו ריקמה אנושית אחת. את הכיתוב "אנחנו או הם" החלפתי ב"אנחנו או אנחנו". לקחתי מונית לדיזנגוף והדפסתי את הכרזות. שעה אחר כך יצאתי מהבית שושקה, בנעלי עקב ומעיל פרווה סינטתית, עם הכרזות, ספריי דבק וסלוטייפ רחב. כיסיתי את הפנים בבד שחור, שלא יזהו. ברח יהודה הלוי הדבקתי כרזה שלי על המודעה בתחנת האוטובוס. הלכתי ברגל לכיוון התחנה המרכזית. שלוש טראנסיות מהממות ממספרה בתחנה המרכזית עזרו לי למתוח ולתלות.
העלתי פוסט: "למי שפרסמו מודעות 'אנחנו או הם', שמקדמות שנאה וגזענות, המודעות שלכם מלכלכות את העיר שלנו. חושבת שהכנתי מודעה טובת לב יותר משלכם, כי אין דבר כזה 'הם', כולנו אנחנו". בנווה שאנן כיסיתי מודעה ליד התחנה המרכזית. ריססתי בספריי דבק והדבקתי. שוטרים ראו אותי תולה על תחנת אוטובוס וצחקו. חברים שלי מפייסבוק הגיעו לעודד. חייל חובש כיפה חיבק אותי. צלם של לוסי אהריש הצטרף ותיעד ולוסי ראיינה אותי בשידור חי תוך כדי. בזמן הריאיון ילדה ששמה נאשה ישבה על הברזלים, נתנה לי סוכריות ג'לי, ושאלה "את כל כך יפה, את בת או בן?".
אישה הזהירה אותי שלתלות על המודעות של תחנת האוטובוס זה לא חוקי ואפשר להסתבך, אבל לא היה אכפת לי. אמרתי לה: "זה כאילו את רואה נחש ארסי מתקרב אלייך ורוצה להתרחק ממנו אבל אסור לדרוך על הדשא". בתחנה השלישית שכיסיתי עברה לי בחילת הבוקר. בערב שודרה הכתבה של לוסי אהריש. חזרתי הביתה ונדהמתי מהעניין שזה עורר בפייסבוק. הצעות לעזור בכל דרך אפשרית. לבוא איתי להדביק. להדפיס. לממן. זה היה מאוד משמעותי בהחלטה שלי להמשיך.
בשישי הסתובבתי ברחובות. אמריקאית קשישה על אופניים עזרה לי להדביק מודעות. זוג סטודנטים מבצלאל נתנו לי עוגת גבינה, שלוש צרפתיות עליזות עטפו את עצמן בכרזות שלי, וחבורה של גרמנים התלהבו והציעו שנעשה הפגנה. אחת מהן הלכה עם שלט "עשה הכל באהבה" ואמרה שלפעמים לבבות מתקרבים כשנותנים ידיים.
בשבת בשבע בבוקר התקשרו אליי ידידות מיפו, נסערות. תלו ליד הבית שלהן שלט "אנחנו או הם". באתי וכיסינו אותו ביחד ב"אנחנו או אנחנו". כשסיימנו אמרה ידידתי מאיה ששלט פשיסטי הפך לשלט מגניביסטי. חברים עדכנו אותי במיקומים של שלטי הסתה נוספים. היו כאלה שלא מצאתי, ליד הגשר בעג'מי למשל, אבל מצאתי אחרים. כל הזמן הזה, בין תחנות אוטובוסים, עדכנתי בפייסבוק וקיבלתי עידוד. בצהריים כתבתי: "מזיעה כמו עדר סוסים שועטים, לוהטת כמו רכבת במדבר, והכי שמחה שהייתי בחיים, מאז שנולדתי מצדפה" וככה בדיוק הרגשתי.
במוצ"ש הגעתי לכיכר רבין, למקום שבו הסתה הובילה לרצח. זאת הייתה מחווה למי שניסה לקרב ולפייס, לא ללבות שנאה. פגשתי שם איש חמוד עם ילד, שניהם שאלו על הכרזות. המשכתי לרוטשילד. טיפסתי כמו גדולה על הפסל של דיזנגוף על הסוס, הנפתי כרזת "אנחנו או אנחנו" כמו דגל. הגיעו חברים ואוהבי פייסבוק. הלכנו ברגל לכיכר הבימה וחילקתי סוכריות שושקה. המשכתי לדיזנגוף, שפ פגשתי שלושה אוסטרים שתויים שהזמינו לי בירה וגם כלב שהצטרף אליי. מאוחר, שני גברים ראו אותי עם השלט וצעקו לי "שרמוטה שמאלנית לכי תמצצי זין". לא היה איכפת לי, כי כמות האהבה שקיבלתי פיצתה אותי לגמרי. חזרתי אחרי שלוש בלילה מיום שהתחיל לפני עשר בבוקר.
בראשון קמתי גמורה, הרגליים שלי התמלאו שלפוחיות מנעלי העקב, הגוף כאב והיה לי מצב רוח מעולה. התראיינתי בבוקר לתכנית תרבות של גואל פינטו, ואחר כך לתכנית של רינו צרור בגל"צ. התקשרו משני ערוצי טלויזיה. צץ לי רעיון. פרסמתי פוסט: "רוצה לתת לכם את כרזת 'אנחנו או אנחנו' לתלות בכל מקום שתרצו, כל מי שישלח לי מייל יקבל קובץ להדפסה". תוך שעה כתבו לי מאה וחמישים חברים שרצו כרזות, ביניהם חברים מרישיקש, ניו יורק וברלין. אחה"צ יצאתי מהבית לכסות תחנות אוטובוס ברחוב אילת. המוני שיחות והודעות לנייד. ביקשו שאבוא לנתניה, לחיפה, לכל מקום שיש בו גילויי גזענות.
בשני בערב מונית לקחה אותי ל"לונדון וקירשנבאום". עליתי לשידור והייתי נסערת. דיברתי על התסכול שלי מזה שהעירייה לא עושה כלום להפסיק את זה, פוליטיקאים מגנים את הקמפיין המתועב הזה בעדינות חלקלקה מדי וההסתה הזאת מסוכנת. ואפילו עברתי על טאבו תקשורתי, השוואתי לשואה. אמרתי שככה זה היה ב"עולם של אתמול" של סטפאן צווייג, זה התחיל בספסל שיום אחד שמו עליו שלט "אסור ליהודים לשבת פה". אמא שלו לא יכלה לנוח יותר בטיול הבוקר שלה. ככה זה מתחיל, בקטן,"אנחנו או הם". מתרגלים. עד שמאוחר מידי לתקן.
לקראת סוף הראיון ירון לונדון הודיע לי שהתקשרו מהעירייה לאולפן. "ניצחת", הוא אמר, "הקמפיין בוטל". יצאתי מהאולפן וברכו אותי המלבישות והמאפר. במסדרון כתבתי פוסט: "תוך כדי הריאיון שלי עם ירון לונדון התקשרו לשידור מעיריית תל אביב והודיעו שהקמפיין הוסר!!!! אני מתההההה… ני צ חנו" !!! ולא לגמרי קלטתי את זה. עיריית תל אביב החליטה להסיר את כרזות ההסתה. ירדתי במעלית למונית. ביציאה מהבניין צרחתי משמחה.