מחסום פסיכולוגי

שנים של הפגנות, מחאות, מאבקים, ספרים, דוחות, מאמרים של גדעון לוי ועמירה הס. הכל טוב ויפה, אבל בפועל לא השתנה דבר – דימויו של חייל צה"ל בציבור הישראלי נותר טהור, כמעט קדוש. "נער ונערה לובשי חול וחגור וכבדי נעליים" – דימוי רומנטי שרוֹוֵחַ לא רק בקרב חוגי הימין. כולנו מכירים את החייל היורה והבוכה, זה שרק רוצה להניח את הנשק וללכת הביתה אבל המציאות כפתה עליו מלחמה.

כבר קרוב לעשר שנים שארגון שוברים שתיקה מנסה להילחם בפער שבין הדימוי הזה למציאות. השבוע העלה הארגון לעמוד היוטיוב שלו קמפיין חדש שמתמקד לראשונה בזווית הנשית. הוא כולל 46 סרטונים של חיילות ששירתו בשטחים ומספרות על מה שראו ועשו.

"השגרה שלנו הייתה מרדפים. כל יום נכנסים מאות או אלפי פלסטינים בלי אישורים לישראל כדי לחפש עבודה. התפקיד שלנו היה לתפוס אותם ולשלוח הביתה, גם אם ברור לנו שיש סיכוי שאחרי העץ השלישי הם מסתובבים וחוזרים", מספרת יפעת, חיילת מג"ב שאת שירותה הצבאי העבירה באזור קו התפר בין השנים 2001 ל־2004.

גיל הילל מספרת על התעללות בפלסטינים

"יום אחד הייתי עם עוד לוחמת בתצפית, היה משעמם וחם. עד שנמאס לה והיא אמרה לי: 'בואי נמציא משהו'. היא עלתה בקשר וסיפרה ששני ילדים שעברו שם זרקו עלינו אבנים. תוך עשר דקות מגיע טרקטורון סיור ועליו שני ילדים בוכים ומבוהלים, שבמקרה לבשו בגדים דומים לילדים מהסיפור. החייל על הרכב שואל אם אלה הילדים, היא אומרת שלא והטרקטורון נוסע משם. זה לא היה מקרה חד־פעמי. ביום אחר צוות צילום תפס פלוגה שלנו מציקה לילדים ומטרטרת אותם בלי סיבה, וזה הגיע לחדשות. בשיחה שהייתה לנו אחר כך ביחידה אחד המפקדים נזף בנו: 'אתם לא רואים שהורידו באזור הזה את העצים ואפשר לראות אתכם?!'".

בסרטון אחר מספרת גיל הילל, ששירתה בפלוגת סחלב בין 2001 ל־2003, על העיכובים והטרטורים במחסום כדרך לשבור שגרה: "התושבים הפלסטינים של חברון מעוכבים ומעוכבים, ועל מה? כי החייל או החיילת בעמדה משועממים, לא כי יש לי עליהם איזשהו מידע מודיעיני".

"בצבא האגרסיביות היא נורמה"

עדויות הנשים שפורסמו השבוע בפאנל פתוח בהשתתפותן בבר השפגאט מובאות גם כדי לעודד נשים נוספות לדבר. "בכל הסיפורים שאנחנו שומעים מהן הכיבוש הוא אותו כיבוש, וזו עוד הזדמנות להציג את המציאות כפי שהן חוו אותה. עם זאת, לנשים יש זווית ראייה קצת אחרת", מסבירה יולי נובק, מנכ"לית שוברים שתיקה. "הבנות עושות תפקידים אחרים ומתמודדות עם לחצים שונים. לשים את המראה הזו של עדויות הווידיאו מול עיני הציבור זה מעשה אמיץ, זו לקיחת אחריות. אפילו יותר כשמדובר בנשים, שהלגיטימציה שלהן לקחת חלק בשיח הביטחוני היא לרוב מצומצמת יותר".

אחד מאותם לחצים עליהם מדברת נובק הוא רצונה של החיילת, כחריגה בנוף גברי, לוותר על עצמיותה כדי להיות כמו כולם. רבות מהבנות סיפרו על צדדים אלימים שמצאו בעצמן בשל הרצון להפוך לאחת מהחבר'ה. אחרות סיפרו על חוסר היכולת להיות אלימות ועל המחיר ששילמו על כך. גם ההצטרפות לקמפיין לוותה בחשש שמא החשיפה תעורר שיח ביקורתי על זכותן ויכולתן של הנשים לשרת בתפקידים כאלה מלכתחילה.

"בצבא האגרסיביות היא נורמה. בפלוגה שלי לא העריכו הומניות. לתת מים לעצור, לא להרביץ לו או לקלל אותו או לייבש אותו שעות בשמש, לא להפוך אותו לאביזר בנוף – זה נחשב לא גברי", מספרת הילל. עם זאת, היא אומרת, מה שחשוב הוא העוול שנעשה לתושבי השטחים ולא מינו של מחולל העוול.

"פעם סיפרתי בגאווה בארוחת שישי איך ייבשתי מישהי במחסום כי היא התחצפה אליי, לא נתנה לי תעודת זהות למרות שביקשתי פעמיים. אני חושבת שמעולם לא ראיתי את ההורים שלי כל כך נבוכים. אימא שלי לקחה אותי הצדה ואמרה לי: 'אני לא רוצה לשמוע מה עשית שם, רק שתחזרי הביתה בשלום'. אני לא חושבת שאימא שלי הייתה שמחה אם היו מעירים אותה ב־2:00 בלילה והופכים לה את הבית כמו שאני עשיתי לנשים פלסטיניות, ולא נראה לי שבתל אביב היו מעריכים את זה עם פלוגה הייתה מגיעה ומנפצת את כל פנסי הרחוב רק כדי שבבוקר לכל השכנים יהיה ברור שהיה מעצר בלילה. אני מדברת כי זו החובה שלי כאזרחית המדינה הזו, כמי שמגיעה מתוך חברה ששלחה אותי להגן עליה אבל לא רוצה לשמוע מה עשיתי בשמה. הפער הזה מכלה את החברה שלנו".