הכי פאסה

כבוגרת החוג ללימודי צרפת אני מוכרחה להודות שהתקשיתי לחוש אמפתיה כלפי מחאת המרצים והסטודנטים על סגירתו בשנה הבאה. אני זוכרת באיזו התרגשות נרשמתי לחוג, מריצה בדמיוני כיתות קטנות ואפופות עשן של חשיבה ביקורתית מהפכנית וסיגריות גולואז. שום דבר לא הכין אותי לתגלית המרעישה שהחוג שאליו נרשמתי, וסלחו לי על הצרפתית, הוא פשוט בדיחה.

החוג ללימודי צרפת סובל אמנם מהזנחה חמורה מצד האוניברסיטה, אבל עוד יותר מכך הוא סובל מחוסר כריזמה משווע של המרצים, ומהיעדר מגוון של נושאי לימוד. אני זוכרת את עצמי יושבת מתוסכלת מול הידיעון בשנתי האחרונה ללימודים ומתלבטת איזה קורס על הרנסנס לקחת אחרי ארבעה קורסים שכבר לקחתי בנושא. כשסיימתי את התואר ידעתי לתרגם טקסטים של דרידה אבל היכולת שלי לנהל שיחה בצרפתית הייתה ברמה של ילדה בגן, וזה למרות העובדה שהציון הסופי שלי בצרפתית מדוברת שיקף יכולת גבוהה בהרבה, בהתאם לנטייה של מרצים בחוג לפנק בציונים לא מוצדקים את מי שהעז והגיע ללמוד בחוג.

איך זה שאף אחד לא דיבר איתנו על חשיבה ביקורתית עכשווית, על הרעיונות המתקדמים של פוקו, בודריאר והוגים צרפתים פוסט־מודרניים אחרים שבחוגים אחרים בפקולטה לא חולף שיעור בלי לעשות להם ניים דרופינג? ברור לי שקל יותר להיות חוג מצליח כשהאוניברסיטה אינה מייבשת באופן שיטתי תקנים ותקציבים, אבל תשוקה, כריזמה ורצון להישאר רלוונטי לא עולים כסף. חוג מנומנם ומפוהק שמכוון את כל מאמציו לקיבעון והיאחזות בעבר הוא חוג שאין לו זכות קיום, וטוב היו עושים הסטודנטים לו מחו קודם לכן על קפיאתו במקום למחות עכשיו על סגירתו.