יורדים למחתרת: ביקור בחמ"ל החדש של עיריית תל אביב

אומרים שאין טעם לדבר עם החמאס. זה נכון. אני יודע, כי אני ניסיתי לדבר עם החמאס. שלחתי מייל לדוברות החמאס. ביקשתי מהם שלא ישגרו טילים לתל אביב, כי החברה שלי עובדת בדוברות העירייה – ואם יהיו טילים על תל אביב היא תצטרך להיות בחמ"ל העירייה ולא נוכל להשתובב. חשבתי שתהיה סולידריות בין דוברות החמאס לדוברות עיריית תל אביב. הכנסתי סמיילי אחרי המילה "להשתובב". חתמתי את המייל עם Best Regards. כלום לא עבד. כמה שעות אחר כך שוגרו הטילים הראשונים על העיר, והחברה ירדה לחמ"ל. מאחר שעדיין רצינו להשתובב קצת, בסביבות חצות היא לקחה אותי לסיור בקומה מינוס 3.

החמ"ל החדש של עיריית תל אביב נחנך לפני חודש בלבד, והוא היחיד מסוגו בארץ. החמ"ל, שמשרת גם את פיקוד העורף של כל גוש דן, יכול לשרוד מתקפה אטומית, כימית, ביולוגית ופיזיקלית – ועדיין ללטף כלב בנונשלנטיות גמורה. מאחר שאני מקום תשיעי ברשימת מרצ למועצת העיר, אם ראש העיר וכל חברי המועצה יהרגו בהפצצה אווירית למעלה אני אהפוך אוטומטית לראש העיר הזמני. החלטתי הראשונה כראש העיר תל אביב־יפו: להיכנע. החלטתי השנייה: תל־תול, שירות שיתוף חתולים.

בחדר הבקרה של החמ"ל, שנראה כמו חדר בקרה של אולפן חדשות, יושבים בכירי העירייה וקציני פיקוד העורף וצופים באולפני החדשות על מסכי ענק. אני יכול רק להניח שאלה צופים בהם חזרה מחדרי הבקרה של אולפני החדשות. אני צופה בהם צופים בהם שצופים בהם, ואיני יכול שלא לתהות: איפה הכפתור של הסירנה? והאם הוא עגול, גדול ואדום? אבל לא, הכפתור של הסירנה לא פה. גם הכפתור של הנשק הגרעיני לא פה. בכלל, יחסית לחדר מלחמה יש פה מעט מאוד כפתורים.

בין החדרים היותר מגניבים בחמ"ל אפשר למצוא את לשכת ראש העיר, לשכת פיקוד העורף, בית כנסת לתפילות שמע ישראל אחרונות, מקלחות כימיות ומטבחון. אני מחליט לחקור את המטבחון. כעיתונאי חוקר אני חייב לאכול משהו בחינם. זו לא כתבה אם אני לא אוכל בה משהו בחינם. בסוף מביאים לי חצי שווארמה שמישהו עלה לקנות לחמ"ליסטים כמה שעות קודם לכן. השווארמה קרה, ואני חושד שמצבה לא היה מזהיר גם בטמפרטורה המקורית שלה, אבל היא חינם, כך שאני שוב אוכל־חינם. שגרה היא המענה הטוב ביותר לטרור.

צילום: יולי גורודינסקי

למרות השעה המאוחרת חמ"ל העירייה מוצף בפניות מתושבים שעדיין לא הבינו שהאזעקה נשמעת רק אם הטיל מכוון לתל אביב, לא אם הבום נשמע גם בתל אביב. מאחר שמדובר בשעת חירום לאומית, הדוברות מאדמנת את החברה שלי לדף הפייסבוק של העירייה ולדף הרשמי של רון חולדאי. בזמן שהחברה עונה בפייסבוק לתושבים המודאגים אני עושה לה נעים בעורף, אבל רק כהסחת דעת. ברגע שתעצום את עיניה מרוב נעים, אוציא את תל אביב מהארון ובעמוד של רון אכתוב שהדולפינריום נקרא על שם דולפין המחמד שלו – נריום. זה יהיה מגה פיגוע פייסבוק. אחר כך אברח לעזה ואתקבל שם כגיבור לאומי.

אבל אז צד את עיני מסמך מרתק, וכנראה גם מסווג מידי לעיני היפות, התלוי לאורך כל קיר החמ"ל העירוני. מדובר במפה של העיר, של העיר שלי, כפי שמעולם לא ראיתיה. הנה הרחוב שלי ורחוב אחד לידו – איפה שהפלאפל עם התסביח – מרכז חלוקת תרופות לאנתרקס. והנה כל בארות המים בעיר. בארות מים? בעיר? כאילו, ברזיות? ולמה יש חיסון אבעבועות רק ליד הסנטר? מה אם אני מבועבע מדי ללכת עד לשם?

אז כן, נורא קל להיות סחי ולהגיד שהשיגרה היא המענה הטוב ביותר לטרור, אבל בתל אביב יפו יש אוכלוסיות שלמות שחיות בשיגרה של סמים ממריצים, מחרידים ומשגעים – ואני קורא מכאן לעיריית תל אביב לפתוח נקודת המרה לרווחת התושב הצבעוני: תביאו את הריטלינים מהבית וקבלו תמורתם זנקסים.