סיפור הפרברים
קבלו הצצה למדינה כעורה שמכתיבה בשטחה בנייה של שכונות זהות המורכבות מבניינים משובטים ללא רמז לרחוב תוסס, קיוסק או מזרקה. נשמע כמו ישות קומוניסטית מהעבר או דיסטופיה מד"בית מהעתיד? אוצרי הביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה, שתיפתח בחודש הבא, טוענים שזו ישראל של ההווה
יצא לכם לתהות פעם כיצד נקראת צורת הבנייה הישראלית המצויה, זו ש־80 אחוז מהבניינים החדשים בארץ מצייתים לה? אתם הרי יודעים במה מדובר: מבנים כמעט זהים בני שמונה עד 14 קומות, משוכפלים ומשועתקים, הנראים כאילו יצאו מאותו פס ייצור, ובפועל חתומים עליהם כמעט כל קבלני הארץ. בכולם יש חניה, מחסן, מרפסת ובמקרה הטוב גם איזה פארק שעשועים סמלי שנבנה תחתיהם. אלא שלעולם לא תמצאו בשכונות שהם יוצרים חנות, קיוסק או כל צורה אחרת של מסחר, שלא לדבר על שדרה או מזרקה. כל שהן מציעות הוא קורת גג להניח תחתיה את הראש בלילה. וכדי להרשות לעצמכם את המגורים בשכונה הכל־ישראלית הזאת – הרי לקחתם משכנתא בריבית פריים בבנק טפחות – תיאלצו לעלות על כביש שבסופו ממתינות לכם תל אביב, חיפה או ירושלים, שלוש ערי המטרופולין היחידות בישראל.
את הפטנט הישראלי הנ"ל – שאיננו ראוי להיקרא "עיר" אבל הוא גם לא לחלוטין פרבר – מכנים אוצרי התצוגה הישראלית בביאנלה לאדריכלות בוונציה שתיפתח בתחילת יוני, Urburb – הלחם שנון של המונחים Urban ו־Suburb. מהו בדיוק? "מעין שמיכה המורכבת מיריעות של מודרניות של מאה השנים האחרונות, על סוגיה השונים, המחוברות בתפרי כבישים", משיב אורי שלום, שישתתף במשלחת הישראלית לבינאלה לצד ד"ר רועי ברנד, קרן יעלה גולן ועידית קופסקי.
ראשון לציון מערב, נתניה ופתח תקוה הן רק חלק מהערים שעונות להגדרה הזו, ואת הקצה של התופעה מגלמת מודיעין – עיר שכולה Urburb אחד גדול. היא אמנם חדשה, אך החשיבה מאחוריה ארכאית, וגם מבחינה מעשית היא סגורה, חד גונית ורחוקה מלתפקד כעיר בפני עצמה.
מה מקור ההיבריד הכחול־לבן הזה? מטבע הדברים, אין גורם אחד ספציפי, אבל כש־92 אחוזים מקרקעות ישראל בבעלות המדינה, מסביר שלום, "היא משמשת בפועל כמתווך העיקרי בכל פעולת תכנון ובנייה – זה שמפזר ומשנע 'אוכלוסין', מתכנן ו'מפריט', והכל כמובן בהתאם לצורכי השעה".
אנטי־עירוניות מובנית
עם זאת, יש החולקים על המונח החדש שהמציאו אוצרי התערוכה. יואב לרמן, דוקטורנט במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, רואה בכל אותן ערים ושכונות לא יותר מפרבר, ואם ממש רוצים להתחכם – פרבר ישראלי. "לא צריך להשתמש במילים קשות", הוא אומר. "הוא לא זהה לפרברים אמריקאים, אבל עובד באותה צורה בדיוק, עם הפרדת השימושים בין מסחר למגורים והתבססות על כלי רכב לצורכי תנועה. המעטים היחידים שתראו במרחב הציבורי הם ככל הנראה אנשים שעושים ג'וגינג".
לרמן מסכים שישראל רחוקה מלהתגאות בהצלחות אדריכליות בתכנון ערים, ושהיא אכן מאוד מיושנת. אבל את התופעה שקבוצת האדריכלים מהפתיח כינתה Urburb, הוא פוטר בשתי מילים: מגדלים בפארק. "זו טיפולוגיה מוכרת", הוא אומר, "בניינים גבוהים שלמרגלותיהם פארק, עם כביש היפותטי שבסופו נמצאת תל אביב – מקום שכביכול משהו קורה בו. בשכונות עצמן לא קורה כלום בדרך כלל: אנשים באים לשם, ישנים וקמים בבוקר לפקק וכך הם חיים את חייהם".
לרמן מתאר את התופעה הזו כתופעה עולמית שנולדה אי שם בשנות ה־30, וניתן למצוא אותה לא רק בישראל, אלא גם בסין לדוגמה.
אז אם זה חי, נושם ומתנהג כמו פרבר, למה לא לקרוא לזה פרבר?
שלום: "ה־Urburb מורכב לא רק משכונות מעגליות וסגורות אלא גם מחלקים של ערים גרעיניות לצדן. ה־Urburb הוא רצף היסטורי ורצף פיזי. לא רחוק מאם המושבות נמצאת פתח תקוה, ולא רחוק מקריית חתני פרס נובל נמצאת ראשון לציון, והכל מתחבר לשמיכת טלאים אחת. הציונות לפני קום המדינה הקימה מושבות חקלאיות, קטנות ומפוזרות. לאחר קום המדינה, אריה שרון מתכנן, בהזמנת דוד בן גוריון, רשת יישובים דמיוניים חדשים המפזרים את האוכלוסייה בכל רחבי המדינה. אין אבולוציה וגידול טבעי. יש מיני ערים חדשות ושכונות חדשות כל הזמן. אנטי עירוניות מובנית. בכל זאת, מה שקיבלנו אינו רק פרבר. הוא שילוב ישראלי. תפירת הכל ביחד".
ישנן עוד מדינות שניתן לראות בהן מוטיב בנייה אחיד כמו בישראל?
"יחסים ומשקלים בין עיר לפרבר, בין הפתוח לבנוי, אינם שאלה שנוגעת לישראל בלבד. הם נוכחים גם בסין, כפי שאמרת, בהודו, ברוסיה וגם באירופה הקלאסית, בשולי הערים. גם שם ניתן למצוא בנייה אחידה. אך המצב בישראל שונה מאוד. הוא מיוחד באופן כפול: פעם אחת מפני שזו רוב הבנייה שיש לנו, ופעם שנייה מפני שכל הבנוי כאן מודרניסטי בתפיסתו, והוא מוּטל עד היום על 'החול החלק' בכל רחבי המדינה, ולצערי גם מחוץ לקו הירוק".
מודרניזם על ספידים
חמישה טונות של חול ימלאו את 200 המטרים הרבועים של הביתן הישראלי בוונציה, וארבע מדפסות ענק ישרטטו על גביו את סיפורה של מדינה – מנגנון על משומן לייצור תכניות, טיפוסי בניינים חזרתיים, שכונות על גבי שכונות, ואזורי מגורים שהם, כאמור, לא ערים ולא פרברים, כבר למעלה משני עשורים. העולם אמנם נטש את המודרניזם איפשהו בשנות ה־70, אבל אצלנו, כפי שמספרת התערוכה, המודרניזם חוגג.
מה זה אומר עלינו, כחברה, שכולנו גרים במגדלים בפארק ועולים על אוטו מדי בוקר כדי להגיע למקום העבודה שלנו?
שלום: "לא כולנו גרים ב'מגדלים בפארק', אך נראה שכולנו נעבור לשם מתישהו. הבנייה הנוכחית מרחיבה את הערים, ובמקביל מחליפה חלקים גדולים בתוכן ממש, על ידי פרויקטים של פינוי־בינוי. כך מוחלף מודרניזם מוקדם בהיפר־מודרניזם עכשווי; מודרניזם על ספידים. כחברה, עברנו תהליך מאוד ברור – החלפנו סוציאליזם, שבו המדינה אחראית לאזרח ולדיור, בניאו־ליברליזם שבו המדינה מפריטה את הקרקע ומתפרנסת ממנה".
אפשר לראות בישראל בשנים האחרונות שכונות חדשות שאינן עונות להגדרה של מה שאתם מכנים Urburb?
" אני לא מכיר הצלחה אמיתית מהשנים האחרונות בייצור דגם שונה לשכונות חדשות. לעומת זאת, כשקוראים את כוונות המתכננים, ועשינו זאת רבות בשנה האחרונה, נשקפת מהן עירוניות תוססת, והרפרנסים מתייחסים בעיקר לפריז ולברצלונה. הפער בין כוונה לתוצאה הוא גדול. לא מפני שאין כישרון, אלה מפני שהאופן שבו המרחב הישראלי נשלט, מאורגן ומתוכנן, הוא קבוע. קיימת מטריצה שדרכה מתכננים. לאדריכלות היומיום יש הוראות הפעלה ברורות וידועות מראש. הם לא דורשים אדריכלים אלא מהנדסי מרחב. הם קובעים צפיפויות, גודל דירות מופרז, רוחב כבישים, חניות, ושימושים שאינם מעורבים. הם 'שומרים' עלינו, ובמקביל מכתיבים לנו סגנון מגורים מאוד ברור".
לרמן מסכים שהתופעה שתוצג בביאנלה מייצגת את פני האדריכלות הישראלית כיום, אבל השאלה שצריכה להישאל בסופו של דבר היא אם הישראלים אוהבים אותה: "הישראלים בעצמם פחות אוהבים את האדריכלות הזאת. הם אוהבים יותר את האדריכלות שהייתה פה לפני קום המדינה. האזורים הכי יקרים למגורים היום בארץ, כמו מרכז תל אביב ומרכז ירושלים, לא נבנו בתקופת מדינת ישראל, כלומר אנחנו מוכנים לשלם הרבה יותר על לגור במקומות שמדינת ישראל לא הייתה מעורבת בהם. בנינו משהו שאנחנו לא אוהבים, בנינו הרבה ממנו, ואנחנו ממשיכים לבנות אותו, וכעת – גם מציגים אותו בביאנלה".