שמיים פתוחים

רגע לפני שסיים את תפקידו כשר לאיכות הסביבה, ממש כמה ימים לפני שעזב את המשרד, חתם השר גלעד ארדן על תיקון לחוק העזר העירוני של תל אביב בנושא מניעת רעש, תיקון שעשוי להחזיר את הדופק למועדונים ולברים הפתוחים של העיר. לפי התיקון האיסור על השמעת מוזיקה בין השעות 23:00־6:00 מתייחס לאזורי מגורים בלבד. עד החתימה על התיקון אסר החוק על השמעת מוזיקה בשעות אלה בכל אזורי העיר באופן גורף, ובכלל זה גם באזורי בילוי כמו הנמל. התיקון, שנכנס לתוקפו לפני כחודש, תקֵף כרגע לשנה אחת בלבד ואחריה יוחלט אם להאריכו.

מי שדוחף כבר כמה שנים לשינוי החוק כך שיוגבל לאזורי מגורים בלבד וכעת בא סוף סוף על מבוקשו, הוא סגן ראש העיר אסף זמיר. בראייתו התיקון היה נחוץ בעיקר על רקע המדיניות העירונית שננקטה בשנים האחרונות.

"לא יכול להיות, כאקסיומה, שבתל אביב, עיר חוף עם שמונה חודשי קיץ, לא יהיו מקומות פתוחים. ברגע שהגענו למצב שבמקומות כמו הגלינה לא מאפשרים אפילו מוזיקת רקע, אז היה לי ברור שנדרש שינוי. לדעתי עם התיקון הזה אנחנו הולכים לקראת מציאות הכי נכונה: כזו שמאפשרת מקומות פתוחים לגמרי, אבל מצד שני שומרת אותם על רמה שהיא נסבלת מבחינת המחיה לצדם. אם אתה רוצה ווליומים מטורפים, אתה יכול ללכת לחתול, לבלוק, לרדיו, אבל כשאתה רוצה לצאת למקום פתוח, אז האינטנסיביות שלו תהיה קצת יותר נמוכה, אין מה לעשות". זמיר מאמין שאם בעלי העסקים ישמרו על מידתיות הקיץ, התיקון הזמני יהפוך לקבוע ו"אפשר יהיה להמשיך ככה לנצח".

כפי שמובן מדבריו, למרות קיצוניותו של חוק העזר המקורי, תיקונו לא נדרש במשך שנים רבות. תחת אותו חוק ממש, בתקופת כהונתו של רוני מילוא, צמחה בתל אביב של הניינטיז הרועשות סצנת מועדונים פתוחים – מרביתם בנמל, אבל כולם – שהרעידה את העיר. מקומות כמו אוקטופוס, זום, תכלת, דוגית, רוזלינדה יעלו ודאי חיוך נוסטלגי על פניהם של בליינים רבים, שייזכרו באירועי הענק שהתקיימו באוויר הפתוח עם די.ג'ייז כמו טייסטו וצ'ופי.

היו אלה ימים שבהם נמל תל אביב לא נתפס כשלוחה פריפריאלית המונית בצפונה של העיר, אלא כחלק מהותי מהסצנה המקומית. אולם עם כניסתו של חולדאי לתפקיד ושיפוץ הנמל בתחילת שנות ה־2000, בזה אחר זה הוצאו למועדונים אלה צווי סגירה. רוח המפקד השתנתה ואיתה גם האכיפה. כפי שנזכר יו"ר איגוד המועדונים והברים, רונן מיילי: "אם לפני כן הססמה הייתה 'עיר ללא הפסקה', אז כשחולדאי נכנס זה הפך ל'עיר לכל תושביה' – זה היה הסלוגן ששינה את כללי המשחק".

ואכן, כללי המשחק השתנו. אחרי שסגרו את המועדונים הפתוחים הגיע גל חדש של דאנס־ברים שניגנו מוזיקה חלשה יותר: מקומות כמו הגלינה והקלרה ומאוחר יותר הגזוז, השלוותה ואחרים. אל אלה הצטרף טרנד חדש של מקומות פתוחים שצץ לקראת סוף העשור הראשון של המילניום הנוכחי – הגגות. בין השאר הגג בסעדיה גאון, הסאבלט מול גן צ'רלס קלור ומסיבות חד־פעמיות בגגות מתחלפים. אחרי כמה שנים שבהן הורשו להשמיע מוזיקה בווליומים סבירים, הדאנס־ברים והגגות הוחרשו גם הם.

"חוקים זה יפה, אבל בסוף זה עניין של מדיניות"

חלק הארי של בעלי הברים והמועדונים שאיתם שוחחנו כלל לא ידעו על התיקון לחוק. ומי ששמע על כך גם לא התרשם במיוחד. הם מגלים חוסר אמון כלפי העירייה ומניחים כי הגישה השלילית שלה כלפיהם לא תשתנה בעקבות התיקון. כך למשל רל נדל, שעמד מאחורי מקומות מיתולוגיים כמו אלנבי 58, אוקטופוס ורוזלינדה, החליט שלא לפתוח השנה את הסאבלט ולהקים על חורבות ה־TLV מסעדה יפנית ומסעדת דגים.

מתגעגעים? אנחנו פחות

"נוצר אבסורד שבעיר ים עם מזג האוויר כמו תל אביב לא מאפשרים להפעיל מוזיקה גם בדציבלים סבירים בשום מקום פתוח", הוא אומר. גם השלוותה שבו הוא שותף, שהתחיל כדאנס־בר, ישנה את פניו הקיץ: "אנחנו לא יכולים להתעסק כל הזמן עם משפטים ועם איום אובדן הרישיון. נשמיע מוזיקה, אבל יותר כרקע. אם קודם השקענו בשעות של הלילה, עכשיו נתמקד ביום – פחות בר, יותר מסעדה".

יו"ר איגוד הברים והמועדונים, מיילי, מתאר את המצב כפי שהוא כיום: "כשהחליטו לעשות רגולציה גורפת של רעש תחת כיפת השמיים בעצם נתנו לדאנס־ברים הפתוחים מכת מחץ. אין היום בכלל מוזיקה בחוץ. זה הגיע אפילו לרמה של בתי קפה שעשו להם בלגן על רמקולים בחוץ". המקום היחיד שהוענק לו בשנים האחרונות אישור להשמיע מוזיקה בחוץ, גם אם לא חזקה מאוד, הוא הקלרה שבדולפינריום. אחד הבעלים, יואב בר־זאב, מציין גם הוא כי "העיר עברה שינוי גדול. פעם לא הייתה אכיפה בנושא הזה, היום אנחנו משמיעים מוזיקה בהתאם לדין ולכל האישורים הנדרשים, וזו לא מוזיקה חזקה".

הבר של דן נפתל בנמל, הגזוז, לא שרד. עכשיו הוא שותף בשני ברים פתוחים חדשים: הוַוליום (לשעבר יאיא־בר) שבבן יהודה פינת אלנבי והמנדלימוס שברחוב הירקון. "בגזוז לא אישרו לי מוזיקה בחוץ בכלל, אפילו לא מוזיקת רקע. בגלל זה גם סגרו אותנו בסוף", הוא מספר. "בוַוליום בקיץ הקרוב יהיה בפנים מועדון עם סאונד מטורף, ובחוץ תהיה חצר שתשקיף לים עם מוזיקת רקע, למינגלינג", הוא מגלה. הוא נזכר בתקופה שבה היה יחצ"ן בגלינה, באמצע שנות ה־2000, עוד היו משמיעים בחוץ מוזיקה בעוצמה רצינית: "הרגשתי שם חזק את השינוי בגישה של הרשויות", הוא מספר. הוא דווקא שמע על התיקון החדש לחוק, אבל לא ממש מתלהב. "חוקים זה יפה", הוא מפטיר, "אבל בסוף זה עניין של מדיניות. אם הם רוצים לסגור אותך, הם ימצאו את הדרך. בסוף בלסנהיים (ראש הרשות לאיכות הסביבה בעירייה) ינצח. מאוד קשה להילחם בו".

נפתל הוא לא היחיד שמזכיר את שמו של ראש הרשות, משה בלסנהיים. עו"ד מיקי חובה, שייצג הן את השלוותה והן את הסאבלט בעתירות נגד העירייה, טוען: "בלסנהיים הוא נגד כל מוזיקה, זה לא משנה באמת איזו. בגדול תן לו לחיות בדממה. לכן אני בטוח שגם עם החוק החדש הוא ימשיך לעשות לברים את המוות. העניין הוא שכרגע, לשנה הזאת לפחות, הוא לא יוכל להפסיק מוזיקת רקע באזורים שאינם של מגורים".

לפי הניתוח של עו"ד חובה, הרשות לאיכות הסביבה תוכל כעת להוסיף ולהכביד על בתי העסק, אבל התיקון החדש יקשה עליה את המלאכה. "בעקבות התיקון, מי שפותח היום בית עסק שלא באזור מגורים ומשמיע מוזיקה בלילה פועל בהתאם לחוק, ולא עובר עליו באופן אינהרנטי כמו שהיה עד היום. אבל אם עוצמת המוזיקה לא תעמוד בסטנדרטים של 'רעש סביר' כפי שמוגדר בספר החוקים, בלסנהיים יוכל להשתמש בזה, כי במידה מסוימת החוק לגבי רעש סביר נתון למרותה של הרשות לאיכות הסביבה.

"הם כבר לא יכולים לעשות מה שעשו לפני כן – להשתמש בחוק העזר כנשק יום הדין בכל פעם שרצו באופן שרירותי או אישי לסגור מקום – אבל הם יוכלו לנסות להתיש את המקומות על העניין של סבירות הרעש", הוא מסביר. "יחד עם זאת צריך לזכור שגם לחוק הסבירות יש הגדרות די ברורות, ואם יהיה כאן בית עסק רציני עם אומץ, שלא באמת משמיע מוזיקה חזקה וסוגרים אותו, הוא יוכל ללכת עם זה משפטית עד הסוף ולנצח. בלסנהיים יוכל להציק, אבל לפחות בקיץ הקרוב יהיו לו הרבה פחות שיניים".