האם דווקא מועדון ה-BDSM הוא המקום הבטוח ביותר לנשים בחיי הלילה בתל אביב?

השבוע חגג מועדון הדאנג'ן 15 שנה - הישג יוצא דופן גם למקום שמנת חלקו היא לאו דווקא קשירות, הצלפות ושליטה. איך הוא שורד, ולמה דווקא הוא המקום הכי בטוח לנשים בחיי הלילה?

מועדון הדאנג'ן (צילום: נמרוד סונדרס)
מועדון הדאנג'ן (צילום: נמרוד סונדרס)
30 בנובמבר 2017

 

יום חמישי, 2:00 בלילה, אנשים צובאים על בופה סושי חופשי המופעל על ידי ג'פניקה, לצדו עמדת ירקות ורוטב ויניגרט. אפשר היה לחשוב שמדובר בכנס של אגף התקציבים של עיריית גבעתיים, אלמלא האישה העומדת לפני בתור, מעמיסה על צלחתה כיד המלך, הייתה לובשת משהו מלבד שתי מדבקות היהלום המסוככות על פטמותיה, ואם מאחורינו לא ניצב היה מתקן המתנשא לגובה של שלושה מטרים לפחות וממנו נקשרים אנשים ברצועות עור להנאת הקהל. "מופע קשירה יפני", היה כתוב בהזמנה.

>> פרידה מהמועדון ששינה את חיי הלילה של תל אביב

בפנים אנשים רוקדים לגרסאות דאנס של "Smells Like Teen Spirit" כאילו אין מחר. דווקא מהם ניתן היה לצפות שלא לחלל את כבוד הגראנג'. אבל את טקסי המנחה לענקי הרוק הכבד מקיימים בתוך מבוך צדדי הנשמר על ידי מאבטח, ובו ניתן לעתים לחזות באורגיות המתהוות באורח ספונטני בין הנוכחים, אם כי בשלב הזה של הלילה תמצאו בו בעיקר זוגות המבצעים מין אוראלי זה בזה. יש שם אפילו מיטה, אבל אף אחד לא משתמש בה.

"אנשים פחות ופחות חוששים להיחשף" (צילום: נמרוד סונדרס)
"אנשים פחות ופחות חוששים להיחשף" (צילום: נמרוד סונדרס)

כך נראה מועדון הדאנג'ן ביום הולדתו ה־15. ה־S&M מובלע בתוך טקסיות ישראלית בורגנית ומדושנת, אך אין למעשה שום ברירה אחרת: 15 שנים למועדון בתל אביב הן הישג בלתי נתפס, גיל המועדון משול לזה של תרח אבי אברהם, ויש לברך על כך שעוד לא עברו לשחק שם ברידג'. "הקהילה עצמה מתרחבת ככל שהזמן עובר", מודה עמוס לוי, מייסד המועדון. "אנשים פחות ופחות חוששים להיחשף, וקהילת ה־S&M הופכת ליותר ויותר מקובלת. יש משהו בזה שהמועדון קצת התעדן עם הזמן, אפילו שהוא עדיין מועדון נישה לכל דבר, ואפשר לראות בו דברים שאין בשום מקום אחר".

המצב היה שונה בנובמבר 2002, כשלוי – ללא קשר קודם לקהילת ה־S&M – החליט לפתוח את המקום ביפו העתיקה כהרפתקה עסקית. הקהילה עוד פעלה במחשכים, ואנשים בילו במועדון תחת כינויים, חוששים לחשוף עצמם בפומבי. לוי טוען כי במינהלת יפו העתיקה, שממנה שכר המועדון את הקרקע בראשית דרכו, היה מי שראה בהם "סדין אדום בפרצוף", ולימים גם סייע בעקיפין לגרירתם החוצה מיפו (מה שהביא לפתיחה המחודשת ברחוב השרון). כך או כך, כדרכה של כל מיתולוגיית לילה, נראה שהלקוחות העדיפו דווקא את הלוקיישן הראשוני, והם מדברים בערגה על המרפסות שמהן ניתן היה לחזות בכל המועדון אך לבצע במקביל סשנים פטישיסטיים וכל אובייקט בחלל צעק S&M.

"זה מקום שאתה יכול להיות אתה, בלי פוזות או משחקים" (צילום: נמרוד סונדרס)
"זה מקום שאתה יכול להיות אתה, בלי פוזות או משחקים" (צילום: נמרוד סונדרס)

גם היום, עם הפתיחות היחסית כלפי הקהילה, הדאנג'ן עדיין נדרש לנדוד בין לוקיישנים כיהודי גולה. לפני כשנה גילה נתן שרנסקי, יו"ר הסוכנות היהודית, לאילו מיני תועבות הוא משכיר את מתחם הנדל"ן שבבעלות הסוכנות, ועל פי הסכם הפשרה הוחלט שהמועדון יעבור כבר באביב הקרוב למיקום חדש, ברחוב הארבעה. "לפי הבנתי, הלוקיישן הנוכחי היה מעין ברירת מחדל", אומר ניסן גבני, פרפורמר וברמן במועדון הנמנה גם עם באיו הקבועים. "עכשיו היה מרחב נשימה למצוא מקום מתאים, כזה שיתאים לצורכי המועדון, ויש למה לחכות".

אז מהו סוד ההצלחה של מועדון ה־S&M הבולט בישראל? לאחר המסקנות המובנות מאליהן ("הנהלה נכונה", "קשב לקהל") ששמענו, פונים כולם לדבר על קהילת הלקוחות המחזיקה את המקום, שבה אין היררכיות או מפגני פז"ם בנוסח צה"לי, הגילים נעים בין 20 ל־60, ובבוקר שאחרי סשן קשירות ושעווה אפשר לטייל בפארק בלי להישבות במבוכה שחשים בני אדם מן השורה לאחר לילה של קצת MD, שלרוב אינו כולל יותר מכמה חיבוקים אוהבים.

"זה מקום שבו אתה יכול להיות אתה, בלי פוזות, מסכות, משחקים או הצגות", מסביר גבני, שחבר לקהילה לפני כחמש שנים, מיד לאחר שהשתחרר מהצבא. "גם מי שאוהב את הפוזות ומחפש את זה לא ימצא. בהחלט יש קליקה, אבל הידיים תמיד פתוחות, באופן קיצוני שלא הרגשתי בהרבה סצנות שבהן יצא לי לבלות. פה זה אותנטי. כולם מכירים את כולם, ויש מפגשים בתדירות גבוהה מחוץ למועדון".

מועדון הדאנג'ן (צילום: נמרוד סונדרס)
מועדון הדאנג'ן (צילום: נמרוד סונדרס)

זה לא מוזר לפעמים, לפגוש אנשים גם מחוץ למועדון?
"אני מבין שזה יכול להישמע הזוי, אז אולי אני ספציפית מייצג במקרה הזה את ההפך המוחלט. מבחינתי אין סיבה שייראה לי מוזר לראות בן אדם לבוש בחליפה שיום לפני זה טפטפו עליו נרות, קשרו אותו לתקרה והצליפו פה עם שוט".

נירית אהרוני, במאית וצלמת המתקלטת מפעם לפעם במועדון, מוסיפה: "זה לא שחור ולבן. אני לא באה ממש מהעולם הזה, של סאדו ושליטה, אבל מבלה שם. יש התמזגות יפה בין האנשים שחיים את זה לבין האנשים שנכנסים מתוך סקרנות או כחוויה חד פעמית".

גם ההתנסויות המיניות מתקיימות לפעמים בין "קבועים" ל"חד פעמיים"?
"כן, זה הכל עניין של אנרגיה שאתה משדר. מעבר לכך, אתה מגלה שם דברים שלא ידעת על עצמך, שלא בהכרח קשורים במיניות. אתה יכול להחליט שאתה הולך על זה, או להגיע שנה שלמה רק כדי לשתות, ליהנות מהאווירה ורק אז להחליט לתת מעוף לפנטזיה שלך".

מועדון הדאנג'ן (צילום: נמרוד סונדרס)
מועדון הדאנג'ן (צילום: נמרוד סונדרס)
מועדון הדאנג'ן (צילום: נמרוד סונדרס)
מועדון הדאנג'ן (צילום: נמרוד סונדרס)

דווקא במקום שבו המיניות מוחצנת והכל נמצא על השולחן, המודעות להטרדות המיניות בחיי הלילה נמצאת במרכז. לוי בטוח בעצמו מספיק כדי לבקר את התנהלות המועדון בעבר ("בהתחלה לא ממש ידענו איך להתמודד עם זה, אבל כבר כמה שנים שאנחנו מכניסים רק אנשים שמוכרים לנו או זוגות, ומאז יש שיפור משמעותי"). שנית, כפי שמסבירה אהרוני, מודעות הקהילה לחשיבותם של קודים מאפשרת לנשים להסתובב בביטחון מלא, גם בלבוש אירוטי בוטה.

"המועדון מאפשר לאנשים לתת ביטוי לעולם שלהם, לפנטזיות שלהם, במקום שבו הם מרגישים בטוחים. כמו שיש קודים בכל דבר, בעבודה או בזוגיות, יש קודים במועדון, והקוד הכי חשוב הוא לא לגעת בבן אדם או לעשות דברים ללא הסכמה מפורשת. אין שום דבר שנמצא על הגבול, הכל תמיד על השולחן. אנשים לא באים לכאן להתפרק וללכת. הם באים ליהנות מחוויה שכבוד הדדי הוא חלק ממנה. אחד יכול להיות סאדיסט, אחד מזוכיסט, לאחד יש פטיש רגליים ולאחר פטיש אחר, אבל כולם מוצאים את אותה שפה משותפת".