עולי ברית המועצות יישארו עם פנסיה של 3,000 ש"ח בחודש
עלייה לצורך ירידה: הם עבדו כל חייהם, אבל הפנסיה שצברו לפני שעלו ארצה פשוט נעלמה. עכשיו עולי ברית המועצות וילדיהם יוצאים למאבק ומזהירים: "צריך לצאת לרחובות"
בספטמבר 2015, לאחר פגישה עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוציאה ממשלת רוסיה הודעה כי בתקופה הקרובה תעביר כספי פנסיה לכ־30 אלף עולים שהגיעו לארץ לפני 1992. הבטחה זו (שטרם התממשה) הציגה מציאות אבסורדית שהיא מנת חלקם של רוב העולים ממדינות חבר העמים. ההכרזה של פוטין היא בין היתר תוצאה של קמפיין של קבוצה של בנים ובנות לעולים ממדינות אלו, שהגיעו לארץ בשנות ה־90, דור ה־1.5.
"יש התארגנות בנושא שכוללת בין היתר פגישות עם חברי כנסת", מספרת י' שמעורה במאבק והעדיפה לא להיחשף בשם מלא. "הזקנים לא ייצאו לרחוב, זה לא במנטליות הרוסית. המחשבה על הפגנות מזכירה להם קומוניזם ועושה להם אלרגיה חוץ מזה, בתפיסה שלהם אסור לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. חייבים להבין שאלו אנשים שגדלו בתוך קושי ומחסור מלידה, זה אנחנו, דור 1.5, שרואים את הדברים בצורה ביקורתית. אנחנו שולטים לרוב יותר בשפה ולכן יש לנו גישה ליותר מידע".
אם הרגשתם שהנושא לא בדיוק הציף את מהדורות החדשות, אתם צודקים. פעילויות קודמות של התארגנות עשו רעש ציבורי מועט מאוד, אם בכלל. "הייתה הפגנה לפני כמה זמן שהתנהלה בצורה טיפשית", מוסיפה י'. "ערכו את זה ביום חמישי בערב, יום שכלי התקשורת לא ממש מתפקדים בו. הגיעו אולי 100 איש. שמעתי גם על הפגנה אחרת שנערכה בכנסת ביום של חגיגות 25 שנה לעלייה הרוסית. היו שם שניים וחצי קשישים עם שלטים. בשיירה של הממשלה אף אחד, כולל נתניהו, לא התייחס אליהם. התקשורת הישראלית לא מתעניינת ברוסים, חייבים להעלות את הנושא למודעות הציבורית, להציף את זה, להוציא אנשים לרחוב".
פשוט מתכננת לאכול פחות
"עליתי לארץ בדצמבר 1990, אבל התחלתי לעבוד קבוע כרופאה בבית חולים נהריה רק בשנת 1992", מסבירה רוזה מיכלין (80) מאזור הקריות את המצב הקפקאי שבו היא נמצאת. "התחלתי כתורנית חוץ, ואף שעבדתי דרך משרד הבריאות לא קיבלנו קרן פנסיה".
רק ב־2008, עם כניסתו לתוקף של חובת הביטוח הפנסיוני לעובדים, התחיל המעסיק של מיכלין להפריש לה פנסיה מסודרת, וביולי 2015 היא כבר קיבלה הודעה מהמדינה שהיא צריכה להתכונן להפסיק לעבוד. "אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי כרגע", אומרת. " זה אומר לחיות מ־2,800 ש"ח בחודש".
למיכלין אישרו בסופו של דבר להמשיך לעבוד, אבל רק שנה אחת נוספת, ובעוד חודש היא תצטרך להתחיל לחיות מ־3,400 ש"ח, שיורכבו מהפנסיה ומקצבת הזקנה.
"אני בת 80, מה בדיוק אני יכולה לעשות?", היא אומרת. "אני פשוט מתכננת לאכול פחות, לצמצם ולנסות לחיות מהסכום הזה כל חודש".
מיכלין בהחלט לא לבד. פתיחת השערים של מדינות חבר העמים החל משנות ה־90 העלתה לישראל יותר ממיליון אזרחים. צבירת הפנסיה של אותם עולים ממדינות המוצא נמחקה כליל והתחילה מחדש ביום שמצאו עבודה בישראל. כמעט 200 אלף איש ייצאו בקרוב לגמלאות עם קופת פנסיה שלא ממש אפשר להתקיים ממנה בכבוד, אם בכלל.
"ב־25 השנים האחרונות, חלק גדול מהעולים שהגיעו לא צברו מספיק בקופת הפנסיה כדי לאפשר רמת חיים נורמלית", מסביר ח"כ רוברט אילטוב, יו"ר סיעת ישראל ביתנו. "כשעולה מגיע לכאן בשנים הראשונות הוא לומד את השפה ורק אחר כך מנסה למצוא עבודה. לכן גם בן אדם שהגיע לפני כ־30 שנה מגיע למצב שהצבירה היא רק ב־15 השנים האחרונות. הצבירה הזאת איננה מספיקה, וקבוצות גדולות של עולים יוצאים לפנסיה ומגיעים לפת לחם".
בלי שמאל או ימין
נושא הביטוח הפנסיוני של העלייה מחבר העמים אינו חדש, אך נדמה שאל מול הקולות ההולכים ומתרבים שקוראים לטיפול בנושא, מעדיפה הממשלה להפנות מבט. סעיף הפנסיה היה אחת הסיבות המרכזיות לביטול הברית הקואליציונית בין הליכוד לישראל ביתנו. "אנחנו חייבים למצוא פתרונות שבהם אנשים יוכלו לעלות עם המשפחות שלהם", אומר אילטוב. "מדינות הגירה שונות מעודדות עלייה של מעמד ביניים ואנשי מקצוע רק כדי שיגיעו ויחזקו את הכלכלה, ולא ייתכן שאנחנו כמדינה לא נותנים לזה פתרון הולם".
הפתרון שח"כ אילטוב מנסה לקדם חוצה מחנות פוליטיים, ונדמה שבסוגיה זו יש תמימות דעים בכל חלקי המפה הפוליטית. "אני עובדת על חקיקה שאמורה לספק הבטחת סכום מינימום לכל קשיש", אומרת ח"כ קסניה סבטלובה מהמחנה הציוני. "אנחנו נגיש אותה בעוד כחודש, אך לצערי זה לא נמצא בתקציב השנה, וגם אם בדרך נס הקואליציה תאשר, אני לא רואה איך המדינה תוכל ליישם את זה".