על בנים ועלבונות: הבנות של "ברוד סיטי" מצחיקות, חרמניות ואמיתיות

אני נכנסת לסטודיו בצ'לסי שבו אנחנו מצלמים את הנשים האחראיות ל"ברוד סיטי" – אילנה גלייזר ואבי ג'ייקובסון – ואילנה מקבלת את פניי. היא לוחצת את ידי ואומרת "תודה שאתם מארחים אותנו". "תודה לכן… שאתן מארחות אותנו…", אני ממלמלת, ופתאום אני הופכת לאבי בפרק שבו היא מנסה לפלרטט עם ג'רמי ומוצאת את עצמה מזייפת שיחת טלפון מהמכבסה שלה ומדברת בקול רם על כתמים בתחתונים. אני קצת לחוצה.

אף שהן משחקות דמויות מביכות ומוזרות על המסך, גלייזר וג'ייקובסון הן כוכבות לכל דבר. הן אולי נראות לגמרי כמונו – בסדרה הן מגלמות ניו יורקיות צעירות שמנסות בכל כוחן לסגור את החודש, להזדיין וליהנות – אבל הן בכל זאת כוכבות. לאחרונה הודיע ערוץ קומדי סנטרל שהוא מחדש את הסדרה לשתי עונות נוספות בעקבות הצלחתה המסחררת, בניגוד לכל הציפיות. ברשתות החברתיות כבר רצה שמועה על הופעת אורח של הילארי קלינטון בעונה השלישית. את הלילה שלפני הריאיון ביליתי בצפייה בפרק הראשון של העונה החדשה (צפיתי בו שלוש פעמים, הוא פאקינג קורע). ג'ייקובסון: "את יודעת שאת העיתונאית הראשונה שצפתה בפרקים?".

קול! ואתן אפילו מזכירות את Time Out ניו יורק בפרק הראשון.

גלייזר: "אנחנו ממש, אבל ממש אוהבות את Time Out".

ואנחנו ממש אוהבים אתכן. אם כבר מדברים על העונה השלישית, מזל טוב על העונה הרביעית והחמישית. איך ההרגשה?

ג'ייקובסון: " קיווינו מאוד שזה יקרה, מן הסתם. כאילו, עכשיו הסדרה תימשך לפחות חמש עונות, זאת כבר סדרה 'אמיתית'. יכול להיות שזה כל מה שיהיה, כרגע אני בעיקר חושבת כזה 'אלוהים אדירים, יש לי עבודה לעוד שתי עונות'".
גלייזר: "השיחה עם אנשי הערוץ התחילה בכך שאמרנו 'נשמח לכתוב שתי עונות בבת אחת', כי הכתיבה גורמת לנו לרצות לקלף לעצמנו את העור – זה עד כדי כך קשה".
ג'ייקובסון: "יש לנו יחסי אהבה־שנאה עם תהליך הכתיבה".
גלייזר: "אנחנו פשוט הופכות לערמה של עור".
ג'ייקובסון: "אני הכי אוהבת כשזה נגמר. הכתיבה היא ללא ספק החלק הכי קשה. כשאנחנו מגיעות לסוף העונה אנחנו בדיוק נכנסות לקצב טוב, ואז זה נגמר".

העונה החדשה מתחילה מיד אחרי "סנט מארק", פרק הסיום של העונה הקודמת, ואז אתן מראות את כל השנה שחלפה דרך סצנה אחת של קטעים שמתרחשים בחדר האמבטיה. זה די מדהים.

ג'ייקובסון: "אני חייבת לומר לך שראיתי את הפתיחה המון פעמים, ובכל פעם שאני צופה בזה אני רואה משהו אחר".
גלייזר: "ואנחנו כתבנו את זה".

הייתי צריכה לצפות בזה שוב ושוב, כי חשבתי: "עם מי אילנה נמצאת? זה לא לינקולן".

גלייזר: "יש שם בחורה. אבל האחרים הם לינקולן. יש שני לינקולנים".

היה שם בלמפקין שלינקולן קיבל (blumpkin הוא אקט מיני הקשור להפרשות. עדיף שתגגלו את זה בעצמכם).

גלייזר: (צוחקת) "כן, אני יודעת".

הבנתי רק הבוקר שאני עומדת להגיד "בלמפקין" בריאיון.

גלייזר: "בכל זאת, סגרתי את מכסה האסלה".
ג'ייקובסון: "אני לא חשבתי שזה בלמפקין".
גלייזר: "זה לא, אבל אנשים יחשבו שכן. אני מתה על הרעיון שזה בלמפקין, אבל לא הייתי מתקרבת לזה בחיים".
ג'ייקובסון: "לעולם לא".
גלייזר: "לעולם, לעולם לא".
ג'ייקובסון: "להיות ליד מישהו שמחרבן זה לא סקסי".
גלייזר: "אני לא מסוגלת להתמזמז בשירותים".
ג'ייקובסון: "לא התמזמזת בשירותים?".
גלייזר: "כן, אבל אני לא מתה על זה, האוויר מלא בשתן וחרא".
ג'ייקובסון: "זה מגעיל, אבל זה גם כיף בצורה מגעילה כזאת, נכון?".
גלייזר: "כן, בצורה מטונפת"

במעבר ממש מוזר, אני רוצה לדבר על הילארי קלינטון.

גלייזר: "קול".

היא תתארח בעונה החדשה וזה נראה לי מהפכני, כי לפני עשר שנים אני לא חושבת שמישהי כמוה הייתה מתקרבת בכלל למשהו כזה.

גלייזר: "היא מעולם לא השתתפה בסדרה מתוסרטת. היא אייקון".

איך זה קרה?

ג'ייקובסון: "כתבנו פרק שבו אילנה מגיעה בטעות לקמפיין של הילארי ושואלת 'איפה אני, לעזאזל?'. כתבנו את זה כך שאפשר היה לצלם את זה עם הילארי או בלעדיה, אבל אמרנו 'פאק איט, פשוט ננסה'. תמיד אנחנו אומרות 'פאק איט, פשוט ננסה'. ככה גם יצא שאיימי פוהלר השתתפה בסדרה".
גלייזר: "בתחילת העונה אנחנו מעלות את כל הרעיונות הכי פרועים. אנחנו פשוט זורקות דברים לאוויר ושום דבר לא נחשב טיפשי מדי. חשבנו על זה בשלב די מוקדם ובמשך כל תקופת הכתיבה, שהיא איומה באופן קיומי ממש, והעניין עם הילארי היה שם: נוכל לעשות את זה? היא תעשה את זה? אני לא מאמינה שהיא פאקינג הסכימה לבוא".
ג'ייקובסון: "זה שילוב כל כך מצחיק, כשאילנה וקסלר – לא אילנה גלייזר – פוגשת את הילארי. מובן שדמות כזאת תאהב את הילארי".
גלייזר: "אני מגלמת דמות של ילדה לבנה שלא מבינה כלום. יש לי עפרונות בשיער ואני פשוט נראית משוגעת".

והיא משחקת דמות רצינית?

ג'ייקובסון: "מישהי כמו הילארי צריכה להיות מאוד זהירה בסדרה כמו שלנו. לא רצינו שהיא תגיע לסדרה ותהפוך לקומיקאית כוכבת. היא משחקת את עצמה".
גלייזר: "הקטע עוסק בניגוד בין הבחורות הצעירות והמטופשות האלה לבין אדם בעמדת כוח".
ג'ייקובסון: "אנחנו נראות מגוחכות מולה, וזה מה שהיה כל כך כיף".

אני חוששת לשאול, כי זה סוג של קלישאה, אבל הסדרה שלכן היא פמיניסטית ובעד סקס. האם אתן מרגישות כמו מודלים לחיקוי? אני רוצה להראות לאחייניות שלי את הסדרה בעוד כמה שנים.

גלייזר: "תודה, זה עשה לי צמרמורת".
ג'ייקובסון: "בעיקרון המטרה שלנו היא להצחיק. מובן שאנחנו מנסות לגלם דמויות שיש בהן הכל, כי לדעתי חשוב שנשים צעירות יראו את זה ושגברים צעירים יראו שנשים יכולות להיות כאלה. הדמויות האלה לא מושלמות בשום צורה. הן פגומות, הן מגעילות, הן מצחיקות…".
גלייזר: "סקסיות, דוחות".
ג'ייקובסון: "אבל זה כמעט מגוחך שאומרים: 'אתם חייבים לראות את הסדרה כי יש בה דמויות נשיות עגולות'".

נכון

ג'ייקובסון: "אבל מובן שזה מה שאנחנו מנסות לעשות. גם לי יש אחייניות, ואני מנסה לגלם דמות שהייתי רוצה שהן יצפו בה ויגידו 'אני בחיים לא אעשה את זה' או 'אני רוצה לעשות את זה' או 'וואו, אני רוצה למצוא חברות כאלה' או 'גם אני רוצה לעבור לעיר ולנסות להצליח'".
גלייזר: "וכמו ביחסים עם אדם אמיתי, אתה לא צריך לאהוב את כל מה שהדמויות עושות כדי לאהוב אותן. אני חושבת שחשוב לראות נשים שעושות את התפקיד שלהן ממש טוב, לא משנה מה התפקיד. בעיקרון כל קבוצה באוכלוסייה שהיא לא גברים לבנים צריכה לנסות לתפקד טוב יותר מהם, ואני מקבלת על עצמי את האתגר הזה".
ג'ייקובסון: "איימי (פוהלר) תמיד תיארה את התוכנית כ'גם לנשים מותר להיות סתומות', וזה לא משהו שרואים בכל מקום. אנחנו מנסות להפוך את הנשים האלה לאמיתיות".
גלייזר: "יש נשים שמחשיבות את עצמן לאדם שלם, יש אנשים שמחשיבים את עצמם כאנשים שלמים, שראויים שיקשיבו להם, ויש כאלה שלא. אולי אנחנו לוקחות כמובן מאליו את זה שאנחנו מרגישות שהקולות שלנו צריכים להישמע, אבל זה מפתיע לפעמים כשמישהו אומר 'וואו, וואו, וואו, אני לא מאמין שיש בתוכנית הזאת נשים חרמניות'".

אני חושבת שאתן גם, במודע או לא במודע, שוברות את הסטריאוטיפ של הנערה היהודייה. כנערה יהודייה מלונג איילנד, זה מוצא חן בעיניי.

גלייזר: "מעניין. למה את מתכוונת?".
ג'ייקובסון: "אני חושבת שאנחנו נערות יהודיות".
גלייזר: "לדעתי אנחנו הכי כאלה".

מישהו בעבודה, שגם הוא יהודי, התבדח לפני כמה ימים שנשים יהודיות לא אוהבות למצוץ, שזה הסטריאוטיפ הכי מיושן.

גלייזר: "רגע, חשבתי שהסטריאוטיפ הוא שנשים יהודיות לא סובלות מרגשות האשמה הקתוליים ושהן חרמניות יותר".

באמת?

ג'ייקובסון: "אני חושבת שהחברות היהודיות שלי תמיד היו קצת יותר מתקדמות, הן היו מוכנות לכל".
גלייזר: "הן היו זנותיות יותר, וזנותי זה דבר חיובי בעיניי – מישהו שאוהב יחסי מין ומחפש אותם".

צפיתי שוב בשתי העונות הראשונות השבוע וצחקתי בקול רם לבד בבית. כשאתן כותבות את הסדרה, עד כמה אתן בטוחות שהיא תעבוד כמו שצריך?

ג'ייקובסון: "אנחנו לא בטוחות".
גלייזר: "לכן הכתיבה כל כך מפחידה וקשה".
ג'ייקובסון: "בעונה הזאת היו לנו הרבה ספקות לגבי עצמנו; תקופת הכתיבה הייתה אכזרית. אבל אין מה לעשות, אנחנו חייבות לסמוך על האינסטינקטים שלנו וללכת עם זה. כשאנחנו רואות את הפרקים בעריכה, אנחנו חושבות: אם העורך צוחק בכל פעם שלוקחים את אילנה במשאית…".

זה הרג אותי מצחוק.

גלייזר: "אני בשירותים!".
ג'ייקובסון: "אבל קורה לפעמים שאנחנו רואות את העריכה הראשונית של הפרק, ואומרות 'אה, אנחנו ממש חייבות להיכנס לשם ולשנות דברים'".
גלייזר: "בעריכה אנחנו מתעסקות בכל, עד לפריים האחרון. בצילום יש כ־30 פריימים בשנייה, ואנחנו אומרות לפעמים: 'תגלח חמישה פריימים', 'תגלח שלושה פריימים'. אנחנו כל כך בתוך זה".
ג'ייקובסון: "אנחנו אפילו משנות קולות מהרחוב, הכל".
גלייזר: "הקולות הם בדיחות – כל עניין הסאונד מאפשר שכבה שלמה נוספת של בדיחות".
ג'ייקובסון: "וניו יורק היא דבר כל כך ענקי. הגברנו את קולות העיר בעונה הזאת".

אתן חושבות שהתוכנית שלכן הייתה יכולה להתרחש בכל עיר אחרת?

גלייזר: "בחיים לא".

זה מרגיש כמו מכתב אהבה מוזר לניו יורק.

גלייזר: "בהחלט".
ג'ייקובסון: "אני חושבת שחבל שתוכניות שמוצבות בערים אחרות לא מצולמות שם, כי זה היה נותן לאנשים מבט אמיתי אל תוך פילדלפיה או שיקגו או אפילו לוס אנג'לס. אנשים אף פעם לא משתמשים בעיר לוס אנג'לס".
גלייזר: "כן, הם מצלמים באולפן".
ג'ייקובסון: "זה כמו לוס אנג'לס חסרת טעם, לוס אנג'לס שיכולה להיות כל מקום אחר".

אתן כוכבות כיום. איך החיים שלכן השתנו בעקבות זאת?

ג'ייקובסון: "השנה האחרונה הייתה הרבה יותר משוגעת מהשנים הקודמות. בניו יורק אין שינוי משמעותי. מדי פעם מישהו אומר 'היי' או משהו, אבל מה שהשתנה ביותר עבורנו הוא דרך העבודה".
ג'ייקובסון: "אני חושבת שאנחנו מרגישות שאנחנו יותר בשליטה".
גלייזר: "זה נכון, כי כשיצרנו את 'ברוד סיטי' כסדרת רשת חשבנו: 'האם אנחנו יכולות לעשות סדרה שלמה, והאם הקולות שלנו ראויים להישמע?', אנחנו גם עובדות כל כך, כל כך הרבה, שאני באופן אישי כבר לא יוצאת כמעט. זה לא שאני אומרת 'אני כבר לא יכולה לבלות'. אף פעם לא ממש קרעתי את העיר. הלכתי להופעות סטנד־אפ".
ג'ייקובסון: "זה מה שהשתנה – אנחנו עובדות המון וזה לגיטימי. וורקוהוליקיות".
גלייזר: "זה כל כך מצחיק, אנחנו באמת וורקוהוליקיות".
ג'ייקובסון: "אנחנו חוזרות מכאן הביתה כדי לסיים לעבוד".

רציני?

ג'ייקובסון: "יש לנו דדליין לתסריט שאנחנו כותבות, ואנחנו נפגשות מחר כדי לסדר שם משהו, אבל אף אחת מאיתנו לא סיימה לעבוד על החלק שלה, אז הלילה אנחנו צריכות לסיים לכתוב את התפקידים שלנו".

אתן בדרך כלל כותבות בנפרד?

ג'ייקובסון: "אנחנו כותבות ביחד ובנפרד, תלוי בדדליין. אנחנו אוהבות לכתוב בנפרד כדי לגרום אחת לשנייה לצחוק אחר כך, ואז אנחנו ממשיכות יחד".
גלייזר: "אנחנו מגיעות לנקודה מסוימת יחד או לבד, ואז מחליפות. זה נחמד שהתהליך גמיש, כי… העונה השנייה הייתה זו שבה כתבנו את התפקידים בנפרד?".
ג'ייקובסון: "אני חושבת שזה היה הלילה המטורף הזה שבו היינו צריכות לסיים תסריט בלילה אחד, אז היינו חייבות להתפצל, אחרת לא היינו מצליחות לסיים בזמן".
גלייזר: "עבדנו בבניין משרדים מאוד סטרילי ולילה אחד ישנו שם, אבל המקום לא היה ערוך לזה".
ג'ייקובסון: "ישנו על הרצפה, וזה היה משרד כל כך קטנטן שאילנה כתבה פתק לאנשי הניקיון 'אנחנו בסדר, אנחנו ישנות'".
גלייזר: "לא הייתה ספה. שכבנו על הרצפה בפוזה של ארון קבורה".
ג'ייקובסון: "שמנו סווטשירטים על הפנים כי לא היו וילונות".

איך זה לצפות בתוכנית כשהיא משודרת בטלוויזיה?

ג'ייקובסון: "אנחנו אוהבות לראות את התוכניות בשידור. זה לא שונה מהעריכה האחרונה שעשינו, אבל יש משהו בידיעה שאנשים אחרים רואים את זה סוף סוף. לכל עשרה שבועות כאלה אנחנו מקדישות משהו כמו שנה".
גלייזר: "ואז אנחנו קוראות את הביקורות, ואנשים מצייצים על התוכנית. זה מרגש".
ג'ייקובסון: "זה מטורף, אנחנו חיות בתקופה מאוד מוזרה וקולית לעשות בה טלוויזיה. הכל הפך להיות אינטראקטיבי. בכל פעם שמצייצים על התוכנית, זה מטורף. זה מיידי".
גלייזר: "אני נורא מתרגשת מהמחשבה שאנשים יראו את הפרקים, אבל גם שמחה שהענקנו לעולם עוד 50 אחוז מ'ברוד סיטי'. אם זו לא הייתה התוכנית שלי, הייתי רוצה שיהיו עוד פרקים, ואני מתרגשת שעומדים לשדר עוד. ההפסקה קשה".

אני חושבת שאנשים מתגעגעים לתוכנית כשהיא לא משודרת. 

גלייזר: "הלוואי שהיינו יכולות ליצור את הפרקים מהר יותר".