לבד על הגג: תל אביב של ימי הקורונה מחפשת אוויר
הצלם שלומי יוסף מתעד את הנעשה על גגות העיר בימי הקורונה: "אף פעם לא ראיתי שכנים על הגגות. פתאום הם צצים. עושים ספורט, שותים, מצטלמים, משתזפים, רוקדים או סתם נמצאים". תיעוד מיוחד
חודש בלי עבודה, למעט צילום הפגנות העצמאיים פעמיים, ופעם אחת צילום שהוזמן עוד בחיים הקודמים ועשו לי טובה ולא ביטלו. חודש בלי סקס כי למי יש חשק. חודש בלי סיבה לקום בבוקר, אבל זה כמו חופשה בסיני מהבחינה הזו, שמתרגלים.
עכשיו אף אחד כבר לא נלחץ מזה שהילדים מתגלגלים במיטה בשתיים עשרה בצהריים. יש גם טוב בסגר, חודש של שקט נקי טהור ומזוקק מחליף את הצפיפות הרעש וזיהום האוויר, עכשיו האוויר נקי וצלול והשמיים בהירים ומזמינים. אבל אין לאן לברוח, הראש מתפוצץ מדאגות, ממחשבות על חולי, על פרנסה, על אבא שלי שלא ראיתי. חודש. חודש של התכנסות המשפחה בחלל אחד, שלוש פעמים ביום אחד הילדים בוכה כי נחבט בקיר, בשולחן, כי מישהו נשך מישהו, הם גורים קטנים שצריכים מרחבים וחברים וגירויים ובעיקר טבע.
בעיראק בבית של אבא שלי, בקיץ הרותח, המשפחות הגדולות עלו לישון על הגגות, פרסו מזרונים, ניגנו ושרו ושתו עראק. אז עליתי אל הגג ופתחתי אוהל וקשרתי ערסל, כדי לעשות מחנה לילדים במקום הקמפינג שהיה מתוכנן לחופשת פסח, אבל הם מעדיפים להישאר עם אימא שלהם בדירה או במרפסת.
אז נהייתה לי פינה בעולם, לברוח, אבל לברוח ממה? מצד אחד רוצה להיות לבד, מצד שני מי רוצה להיות לבד בלבד הזה? אף פעם לא ראיתי שכנים על הגגות. פתאום הם צצים. עושים ספורט, שותים, מצטלמים, משתזפים, רוקדים או סתם נמצאים. אני צלם ואני מציץ אליהם, אבל הם מציצים אלי בחזרה. המרחק בטוח. אפשר למשוך בכתפיים ולחשוב על היום שאחרי.
שנשתה משהו? בטח נשתה משהו
חדר כושר? במקום שאליו אנחנו הולכים לא צריך חדרי כושר
להוריד את הכלב OUT – להעלות את הכלב IN
האינסטגרם לא נח. מאמי תעשה לי סלפי
זה גם זמן טוב להקים להקת בנות בקטע אינדי כזה
שנשתה עוד משהו? בטח שנשתה עוד משהו
יוגה על הגג. ברכת דודי השמש
חודש של שקט נקי וטהור ומאבק נגד ההפיכה לבטטות
אבל אפשר גם להסתכל על זה הפוך
