הבמאית שעשויה לקחת את האוסקר מ"פוקסטרוט" השיגה דבר נדיר
היא מייצגת את הונגריה באוסקר עם "על גוף ונפש" המרגש, העניקה ל"פוקסטרוט" את הפרס בוונציה והצליחה לגרום לזוג צבאים להתאהב בשלג. ריאיון עם הבמאית אילדיקו אניידי
"אני רק צריכה לעשות משהו ואני באה". המשפט הפשוט והיומיומי הזה הופך ב"על גוף ונפש" לרגע מהדהד, שצריך להיכנס ללקסיקון הציטטות הקולנועיות הבלתי נשכחות לצד "טוב, אף אחד לא מושלם". הדרמה הרומנטית של אילדיקו אניידי, שזכתה בפברואר השנה בפרס דוב הזהב לסרט הטוב ביותר בפסטיבל ברלין, מספרת על רואה חשבון מזדקן וצעירה הלוקה בביישנות אקוטית שעובדים זה לצד זה בבית מטבחיים, ונפגשים בחלומותיהם. החלק האחרון של המשפט יכול להישמע כמו קונספט מופרך לקומדיה רומנטית נוסח הוליווד, וההישג הנדיר של אניידי הוא באופן שבו היא מחברת את הבשר הפצוע של העולם הפיזי והברוטלי עם החלומיות החושנית של הפנטזיות הקסומות על צבאים ביער מושלג. האלכימיה הזאת מניבה מארג קולנועי ואנושי מרגש להפליא, שנבחר לייצג את הונגריה באוסקר לסרט הזר.
ב-1989 זכתה אניידי להצלחה עולמית עם סרטה "המאה ה-20 שלי" שקטף את פרס מצלמת הזהב (לסרט הביכורים הטוב ביותר) בפסטיבל קאן. בשנים הבאות היא התקשתה להשיג תקציבים, אז בינתיים ביימה לטלוויזיה את שלושת העונות של הגרסה ההונגרית לסדרה "בטיפול". הקשר שלה עם היצירה הישראלית לא הסתיים שם. בספטמבר השנה היא הייתה חברה בצוות השופטים בפסטיבל ונציה, שהעניק את פרס אריה הכסף ל"פוקסטרוט", אבל כלל לא הייתה מודעת למהומה הפוליטית שהתחוללה סביבו בישראל. לדבריה, "התרשמתי מכך שהסרט יצר שני עולמות, שתי שפות קולנועיות. הוא לקח סיכון עם אתגר מסובך והצליח". התיאור הזה מתאים כמו כפפה גם לסרט שלה.
"זאת הייתה הפעם הראשונה שלא הרגשתי כעוף המוזר בצוות השופטים", מוסיפה הבמאית בת ה-62. "בצוותי שיפוט תמיד היו שחקניות, אבל רק לעתים נדירות היו גם במאיות ומפיקות. כשהתחילו לשתף קולנועניות, הייתה הרגשה לא טובה, שאת שם כי חייבים אישה. הפעם הרגשתי שאני שם בגלל היצירה שלי ולא כי אני ממלאת משבצת. היו לנו שיחות נהדרות, ולראשונה הסקס נעלם מהחדר".
"על גוף ונפש" הוא סרטך הראשון מזה 18 שנים, ואת בסך הכל הבמאית החמישית שזוכה בפרס הגדול בברלין.
"לפני הסרט הראשון שלי אף אחד לא התייחס אלי ברצינות, ומבחינות מסוימות זה הקל עלי. הגברים התחרו זה עם זה, ולא איתי. עכשיו יש יותר נשים בתחום, ויש גסות גדולה יותר ביחס אליהן. אני רואה בזה סימן טוב – עכשיו הנשים משחקות באותו משחק".
יצרת בסרט תרכובת ייחודית של ריאליזם קשה ורומנטיקה חלומית.
"במהלך הצילומים הייתי מאוד מודעת לכך שאם הסרט לא מדויק עד לרמה של הפרטים הכי קטנים, הוא יכול להפוך לנדוש. ואם רגע מסוים נדוש, הסרט כולו מאבד את היושרה שלו, כמו בלון שיש בו חור. בדירה של מריה, למשל, רציתי לשמוע את קולות העיר – קול אמיתי, לא אמנותי, אבל טיפה יותר מריאליסטי, כדי להביע בדרך מרומזת את הבדידות והמרחק שלה מהאנשים האחרים. מעל יש ציוץ ציפורים אבל מתחת יש עיר של שני מיליון אנשים. זה שיגע את מעצב הקול שלי".
לתפקיד רואה החשבון המזדקן ליהקת גבר חסר כל ניסיון משחק.
"יש שחקנים הונגריים נהדרים בגיל הזה, אבל לאף אחד אין את הכריזמה שיש לגזה מורצ'אניי על המסך. היסטוריה שלמה של חיים ניכרת בפניו. חיפשתי בעל סוד, ענק הרוס, כמו שור בזירה שכבר מכוסה באבק ובדם, ובצווארו תקועים עשרים חיצים. גזה היה מנהל בית הוצאה לאור ובשבילו זה היה סיכון גדול, כמו בשביל הדמות שהוא מגלם".
איך צילמת את הסצנות האינטימיות של זוג הצבאים בשלג?
"עבדתי עם זולטן הורקאי. יש לו מרכז לאילוף חיות שבו הוא מגדל זאבים ודובים שעובדים בסרטים. יש לו גם עדר צבאים שמסתובבים חופשי בשטח גדול. הוא לא מטריד אותם כדי שיהיו להם חיי חברה בינם לבין עצמם. הצביה הצעירה היא שחקנית מקצועית. היא עבדה בכמה שוברי קופות והיא רגילה למצלמות ולאנשים. לעומתה, גוליית הוא צבי זקן שאף פעם לא הצטלם לסרט. היה קשה לשכנע את הורקאי לתת לנו להשתמש בו, כי הוא היה צריך ליצור יחסים חדשים עם החיה הזאת. הוא עבד על זה במשך כמה חודשים והיה שולח לי בטלפון תמונות של ההתקדמות. כך הראה לי את הרגע הגדול שגוליית הרשה לו לשבת עליו. קרני הצבי נושרות מדי חורף וצומחות מחדש, אבל רצינו לצלם בשלג, כך שהיינו צריכים לחכות לשלג ולהאמין שיהיה בסדר. חמישה ימים אחרי שנגמרו הצילומים גוליית איבד את קרניו".
ליהוק צבי זקן וחסר ניסיון מול מצלמות לצד כוכבת צעירה ומנוסה ממש דומה לליהוק השחקנים בסרט.
"זה לא היה מודע. בחרתי אותם לפי שפת הגוף, המבע, העיניים, שיהיו דומים לשחקנים שלי. במבט ראשון כל הצבאים נראים אותו דבר. אבל אם את מחפשת את הזהות האישית שלהן ומביטה בהן באינטנסיביות, את מגלה שלכל אחד יש הבעות פנים ייחודיות".
איך גרמתם להם לגלם צבאים מאוהבים?
"היה לנו מזל. היו לנו שישה ימי צילום שהניבו פחות משש דקות בסרט. הבאנו אותם לפארק של עצי לבנה, שלג התחיל לרדת והם נעשו אינטימיים זה עם זו. הסצנה הראשונה צולמה בשקיעה וחמש דקות אחרי כן היה כבר חושך. חיכינו לשעות הקסם האלה. לאוויר הכסוף".
מדוע בחרת למקם את הדרמה האנושית בבית מטבחיים?
"שני גיבורי הסרט שלי החליטו לסגור את חייהם בתאים קטנים כדי להרגיש בטוחים בשגרה יומית אפורה, בלי רגשות, בלי הפרעות ובלי סכנות. רציתי לדחוף אותם לאוויר הפתוח, שיהיו נוכחים בחייהם. לכן רציתי מקום עבודה נורמלי, לא מטאפורי. זאת שגרת העבודה בבית מטבחיים – נכנסים, שותים קפה של בוקר, הורגים, הפסקת צהריים, ואז ממשיכים להרוג. לצלם בבית מטבחיים אמיתי עם העובדים האמיתיים עשה אותנו ענווים".
את צמחונית?
"אני אוכלת בשר לעתים נדירות. לבעלים של בית המטבחיים יש מסעדה סמוכה, וידענו שהנזיד שאנחנו אוכלים שם בצהריים הגיע מחיות שפגשנו בבוקר. הכרחתי את עצמי לאכול בשר לעיני הצוות שלי כי לא רציתי להיות צבועה. כשהייתי ילדה בבודפשט, היית קונה עוף חי והורגת אותו בעצמך. בעלי מגרמניה, ובמשפחתו גידלו פרות במשך מאות שנים. כשהן חיות בטבע יש להן חיי חברה עשירים והן רגישות לעולם סביבן. החיות האלה חיות איתנו אלפי שנים ואנחנו נסמכים אלה על אלה. פעם היו להן חיים לפני שסגרו אותן במפעלים גדולים. הדבר הכי פחות נורא זה להרוג אותן. הדבר הנורא הוא מה שקורה להן לפני כן, שאין להן רגע אחד של חיים אמיתיים. מה שאנחנו אוכלים זה סבל טהור.
"כמה פעמים, במהלך רגעים חשובים בחיי, הרגשתי כמו הפרות האלה שגוררים אותן ולא אומרים להן מה יקרה להן. לידה בבית חולים מודרני, למשל, לא שמה את הדגש על התינוק והאם, אלא על התהליך הרפואי. יש סטטיסטיקה שמגלה שבסופי שבוע נולדים 30 אחוז פחות ילדים כי הרופאים עסוקים. וכשמישהו מת בבית חולים הכל נעשה ביעילות ובמקצועיות, ואף אחד לא חושב מה קורה כשמישהו נפרד מהעולם. זה הרגע הכי חשוב בחייך חוץ מאשר הלידה, ואתה לא יכול לחיות את מותך. אתה חש שאתה לא נוכח בחייך שלך אלא מישהו אחר נותן להם צורה במקומך".
← "על גוף ונפש", מחמישי (28.12) בבתי הקולנוע