על העיוורון

הזרות היא התחלואה הגדולה ביותר של הציוויליזציה. היא פועל יוצא של ההמון, של עובדת היותנו מוקפים בחיים שלנו באלפי אנשים אליהם אין לנו שום קשר. היא עולה מתוך הצורך בהגדרה אישית, ומתחזקת עם כל הקמה של חומה או גדר ומתוך ההזדקקות לתחושת ביטחון. היא מודגשת בפנינו שוב ושוב על ידי הגדרות כמו דת, גזע, מין ולאום.

הזרות מופנית כלפי האנשים מצידה השני של הגדר, בין אם אלו מוגדרים אויבים או לא. היא מקלה עלינו להעלים עין מאירועים שאם היו קורים לקרובים לנו היינו מזדעזעים לעומק נשמותינו. היא מאפשרת לנו להשתמש בתירוצים השחוקים ש"ככה זה אצלם" וכמובן ש"זה לא העסק שלנו". זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שעבור הרוב הגדול של בני האדם (אפילו בעולם דיגיטלי חוצה גבולות), המידע שמגיע אלינו מאתרי החדשות, מדפי העיתון ומהטלוויזיה, מעובד ונברר על ידי בעלי אינטרס. גם המדיה החברתית מציגה בפנינו קודם מה שאנחנו אוהבים לראות – כדי שלא נעזוב ונמשיך להיות מופצצים בפרסומות.

אך לסטודנטים צעירים הגרים ולומדים בתל אביב, הזרות אינה רק דבר המופנה כלפי אנשים ממדינה אחרת, אלא הפכה להיות מעין ערך. אולי זה יוקר המחיה והמחיר שהוא דורש מאיתנו בחברה קפיטליסטית, ואולי זה השם שיצא לתל אביב – “העיר הגדולה", בביצה הקטנה שלנו – שגורמים לנו לחיות כאילו העיר כולה נועדה לשרת אותנו.

קל לזהות סטודנט בתל אביב. האוזניות והמבט המושפל שמבדלים אותו מהסביבה, הנימוס הקר כלפי המלצרים בבית הקפה, הראש שתקוע בסמארטפון או במחשב, והעיוורון – העיוורון שמופנה כלפי האזורים העניים בעיר, כלפי מקבצי הנדבות הפרוסים על המדרכה, ובעצם כלפי כל מה שלא מספק את הרצון התמידי ב"כיף" שהעיר הזו מציעה.

בימים אלו מתרחשת הגירת פליטים חסרת תקדים לאירופה, שגורמת לכל אומה המעורבת בדבר להגדיר מחדש מהו פליט ומהי החובה המוסרית כלפיו. הגירה זו, למרות שסדר הגודל שלה שונה לחלוטין, מהווה מעין תמונת ראי לבעיית הפליטים מבקשי המקלט במדינתו ובעירנו. ניתן היה לצפות שרחובותינו יגעשו בעת זו, ושמאבק אמיתי יתנהל על עמדתו של עם ועל התנהלותה של מדינה. ניתן היה לקוות שכמו במחאות הגדולות של המאה הקודמת, יהיו אלו הסטודנטים שיובילו.  במקום זאת, אנחנו מקבלים אוכלוסיית סטודנטים אדישה ושותקת. יגיע היום בו נבין שהיה לנו הכוח לעשות דבר, לשנות מציאות, אבל כאשר הוא יגיע, אולי כבר יהיה מאוחר מדי.