העצרת לזכר רבין: חיסון הכרחי למגפת האלימות

עשרים שנה שלרצח רבין. עצרת הזכרון. צילום: בן קלמר
עשרים שנה שלרצח רבין. עצרת הזכרון. צילום: בן קלמר

תארו לעצמכם 25 שנה ללא עצרות לזכר ראש הממשלה שנרצח או תזכורות לאן המצב עוד עלול להתדרדר - בייחוד בתקופה הזו | טור אישי של אחד ממארגני העצרת המרכזית במוצ"ש

אתם בטח תוהים לעצמכם איפה אנחנו ואיפה העצרת לציון רצח רבין. 25 שנה עברו. זה עוד קורה בכלל? לא מיצינו את הקטע? הרי כל שנה זה אותו הסיפור: עד שמוצאים מי שמוכן לארגן את האירוע משכילים להבין שבעצם אין לזה כסף ומתחילים לקבץ נדבות. וזה מתיש. ורבין עדיין מת.

לא נראה שאף אחד במדינה מתרגש מזה שגירדתם את עצמכם מהספה ויצאתם לכיכר להקשיב לכמה נאומים. ישראל 2020 היא כבר לא המדינה ליברלית, האופטימית ושוחרת השלום שהייתה בשנות ה-90. דחילק, יש בוגרי תואר ראשון שעוד לא נולדו כשזה קרה. גם אם לא תהיה עצרת, השמש עדיין תזרח בבוקר. ובכלל, אפשר פשוט להישאר בבית.

עצרת רבין 2018 (צילום: בן קלמר)
עצרת רבין 2018 (צילום: בן קלמר)

מנגד, יש סיבה עמוקה יותר שבגללה בכל זאת חוזרים לכיכר כל שנה. הרגליים לוקחות אתכם לשם. גם אם יש לכם קול בראש שאומר לוותר, עמוק בתוככם, אתם יודעים למה אתם חוזרים, גם אם זה לא מנוסח בדיוק במילים. כאינדיבידואלים קשה לנו לשפוט תהליכים חברתיים רחבי היקף; להבין את החשיבות האישית שלנו במצב מסוים ולבודד את התרומה של כל אחת ואחד מאתנו.

אני רוצה להציע לכולנו לבחון את מסורת העצרות בפרספקטיבה היסטורית כדי להבין את חשיבותן. לשיטתי, החזרה השנתית שלנו לכיכר היא חיסון שנתי נגד אלימות פוליטית. העצרת השנתית בכיכר היא באמת לא בילוי ולא טרנד אופנתי, היא פעולת תחזוקה חיונית לחוסן החברתי בישראל. את הכוח שלה היא שואבת מעשרות אלפי המשתתפים בכיכר והוא מקרין על כל המדינה. העצרת השנתית היא הדבר הכי קרוב שיש לנו לנוגד רעל, מעין "Antidote" למגפת הגזענות, הלאומנות והאלימות המחניקה שמאיימת על עתיד ישראל.

נכון, זה לא עובד כמו קסם. על אף החיסון השנתי, עדיין סופרים חולים פה ושם. הרי אנחנו מציינים את הרצח ואת ההסתה שקדמה לו כבר שנים ועדיין רואים אלימות כלפי מפגינים ברחובות, הסתה פרועה ברשת ואווירה עכורה – בייחוד בתקופה האחרונה. ועל אף שהאירועים האלה מתגברים, הם עדיין בשוליים. עדיין.

אלימות משטרתית במחאת בלפור (צילום: גטי אימג'ס)
אלימות משטרתית במחאת בלפור (צילום: גטי אימג'ס)

אבל מה היה קורה אילו היינו מוותרים על האירוע הזה מלכתחילה? אילו ב-25 השנה האחרונות לא היינו מתלכדים סביב ה-4 בנובמבר 95? תארו לעצמכם שבמקום זה היינו נכנסים לסחרור של תגובת נגד על תגובת נגד; נסחפים למערבולת של אלימות פוליטית שמסלימה במקום להיות מדינה מוכת הלם שמבקשת לגנות את האלימות בכל פה.

במציאות כזאת, כשהזיכרון לא משמש תמרור אזהרה באדום בוהק, רבין עדיין מת, אך מעליו היו נערמות גופות של אזרחים ואנשי ציבור נוספים שנרצחו כתוצאה ישירה מהאלימות הפוליטית שהשתלטה על ישראל. אם אתם לא מאמינים תראו מה קורה היום בתימן, סוריה או דרום סודן. מלחמת אזרחים על רקע דתי או פוליטי היא גיהנום עליי אדמות, כמעט מיותר לציין אך חשוב.

נוער הנרות חוזר: מיזם חינוכי של העירייה במרכז יום הזיכרון ה-25 לרצח רבין

ויודעים מה? לוותר על העצרת השנתית היא גם לאבד עוד מעוז בקרב על נשמתה הדמוקרטית של ישראל; התפרקות נוספת מנכסים של מי שמאמינים בשלום, שוויון וצדק חברתי. סליחה, זה בעצם לאבד מעוז בלי קרב אלא פשוט להפקיר את השטח לאחרים. מכל הסיבות האלה ועוד כמה שהשורות קצרות מלהכיל, גם השנה 25 שנה אחרי – כולנו חוזרים לכיכר במוצאי שבת בשעה 19:00.

יותם יעקבא הוא יועץ תקשורת וממארגני העצרת לציון 25 שנה לרצח רבין ז"ל. לתרומות לקמפיין גיוס ההמונים שמאפשר את קיום העצרת לחצו כאן