תקשיבו רגע: מקומה של אמנות ההקשבה הוא במוזיאון. ובלי טלפונים

>> כבר כמעט שנה שאחת לחודש מתכנסים מאות צעירים וצעירות בבית רדיקל לערב בלי טלפונים, ובחלוף הזמן התברר שמדובר בערבים עם האווירה הכי טובה בתל אביב. עכשיו בית רדיקל ומוזיאון תל אביב לאמנות לוקחים את זה צעד קדימה ללילה מטורף במוזיאון (רביעי 10.9) בלי מסכים וזמזומי נוטיפיקציות, ממש כמו פעם. אתם נכנסים, שמים את הטלפון במעטפה – ופשוט מבלים עם עוד אנשים בשוטטות במרחבים המופלאים של המוזיאון, שיתמלאו בשלל פעילויות רדיקליות לאורך הערב: סדנאות, הרצאות, כיתות אמן, עמדת צילום, סיורים מודרכים בתערוכות, מרחב משחקים והרבה חברה אנושית. בין האירועים מסתתרת כיתת האמן של איש המילה והספר יובל פלוטקין, שתלמד אתכם איך מקשיבים עכשיו. תשמעו לנו, תקשיבו לו.

אתם שומעים את זה? אי אפשר שלא. החיים שלנו רועשים. ברגע שאנחנו עוצמים את העיניים, אנחנו סופגים דרך אוזנינו את המולת הרחוב, גניחות האוטובוסים, שאגת הפרסומות, התפתלויות הפרשנים ויללות התנים. בניסיון להילחם בהצפה הבלתי פוסקת הזו, אנחנו ממלאים את אוזנינו בקולות אחרים, כאלה שאצרנו בעצמנו: פודקאסטים, מוזיקה, פודקאסטים על מוזיקה ופודקאסטים על פודקאסטים.

אז אנחנו שומעים. ויותר מאי פעם, מאזינים. אבל פחות מאי פעם, ככה אני מתרשם, אנחנו מקשיבים. הקשב דורש מאיתנו ריכוז. הקשב דורש מאיתנו התמסרות ואורך רוח. הקשב דורש הינהון איטי. אוקיי, בואו נודה בזה: הקשב דורש שנסתום לרגע את הפה. ואנחנו? אנחנו ישראלים.

 

כל זה מצער למדי. הקשבה, בדומה להתבוננות, היא אחת הפעולות המיטיבות והמתגמלות ביותר. ואם אתם מרגישים כאן איזה אופק של ניו אייג׳, אני מבקש להדוף בעדינות את טענתכם ומאשים בכך את הטכנולוגיה והקפיטליזם, שסוחרים בקשב שלנו ומרחיקים אותנו מן הנימוס הבסיסי. הרחק מנטפליקס, בספרייה הציבורית, אפשר למצוא רעיונות דומים אצל הבודהיסטים, הדאואיסטים, הסוקרטיים והאקזיסטנציאליסטים. אכן, החיפוש אחר קשב תמיד היה שם – ותמיד יהיה. זהו אתגר נצחי.

לי עצמי, זה לא בא באופן טבעי. כשאני נסער או נלהב או סתם עייף, אני עלול לקטוע את חבריי וזוגתי ללא הרף. אחר כך אני מתחרט. לעומת זאת, כשעולה בידי להיות קשוב, אני מתמלא השראה. לא פחות. וזה בעצם העניין כולו. בסופו של דבר, אני לא מעביר סדנאות מיינדפולנס וגם לא מומחה לתקשורת מקרבת. אני עוסק בכתיבה, בעיתונות, בביקורת ובאוצרות. עם הזמן למדתי שההקשבה לא רק מסייעת אלא הכרחית ממש לכל אחד מהעיסוקים האלה.

לפעמים זה רק חצי משפט. הנה דוגמה לא צפויה. לפני כשנה ישבתי בבית קפה בדרום תל אביב. לפתע שמענו זכוכית מתנפצת. בדקות שלאחר מכן היינו עדים לעימות בין אדם קשה יום, כנראה חסר בית, לבין הקופאי מהמכולת הסמוכה. האיש הכועס, שנסיבות חייו המרות דרדרו אותו לחיים של מצוקה, גידף אותנו. את כולנו, באלימות. עשינו מה שעושים במקרה כזה: העמדנו פנים שאנחנו לא שומעים. ניסינו לא להישיר מבט. אבל אז, ברגע של קשב, שמעתי אותו אומר: "אתה הולך כנגד המציאות, יא שרמוט". ושוב. ושוב, באותו ניגון. הרגשתי שהוא מדבר ממש אליי.

המילים האלה, שנשמעו לי מצחיקות ברגע הראשון, ליוו אותי כמה שבועות עד שקיבלו גוון נבואי. חשתי שאני מסכים עם האיש. לבסוף כתבתי טקסט על התחושה הזו שהעולם משתנה ללא הכר, ואנחנו נותרים מאחור. דוגמה נוספת, מקוטעת לא פחות: ביום שבו נגמרה המלחמה עם איראן (לעת עתה), הלכנו לשתות בירה. מכר חביב ניגש לעברנו, ואמר במשיכת כתף: "איזה מבאס שנגמר, אה?".

כמה ימים לאחר מכן, כתבתי בהשראת האמירה הזו טור לעיתון "הארץ", על המציאות הדפוקה שבה אנחנו חיים: היומיום כל כך קשה וחלול, שמצבי החירום נעשו ממכרים – ודווקא בתוכם מתגנבת תחושה של משמעות. הטקסט הזה ייצג את התחושות של הרבה מאוד אנשים. אני יודע את זה כי הם כתבו לי. אבל הוא גם זכה להרמת גבות, צקצוקים ואפילו בוז. אני גאה בו מאוד. אילולא שמעתי מישהו אומר את זה בכזו אגביות, לא היה לי אומץ לכתוב על כך.

אז אני מקשיב. לפעמים לכמה מילים, ולפעמים לשיחה שלמה. אם אתם ברשתות החברתיות, יש סיכוי גבוה שנחשפתם להרגל מגונה שלי: לצותת, לצטט ולארוז יפה בחמישיות. כשמקשיבים אפשר ללמוד על מצב הרוח הכללי, על הטבע האנושי וגם על השימוש בשפה. "תגידי, יש לכם פלאנס לדינר?" שאלה מישהי, וחברתה ענתה לה בעברית עכשווית: ״מה, לא אמרתי לך שאנחנו בוויקיישן בוויקנד?״ כמה קילומטרים משם, ביום אחר, בחור שדיבר עם תייר צרפתי ניסה להודות לו: "תודה אחי. מרסי ממש. כאילו, מרסי בוקו. אבל באמת בוקו, אתה שומע? הכי מרסי שיש". וביום שישי בשינקין, מישהי דיווחה לחברתה בטלפון: "יש פה וייב חזק של סוף העולם, משהו דארק. אבל בואי, נראה לי שיהיה לך כיף אניוויי".

בעבודתי כעיתונאי – אני מקשיב. כל ביקור בבר קריוקי, בסדנת נגרות או בשיעור סיף יכול להפוך לערב בלתי נשכח אם רק מעזים לגשת לאנשים ולשאול שאלות. מתחת לאף מסתתרים סיפורים בלתי נתפסים. בעיסוקי כחוקר קונספירציות – אני לא ניגש מיד להפרכתן, אלא מקשיב לאנשים שמפיצים אותן ומנסה להבין מה המניע שלהם. מה הם מנסים להגיד לנו על העולם ועל עצמם? כשאני מבקר ספרים – אני מנסה להקשיב לקולו של הכותב או הכותבת, עוד לפני שאני שופט אותו לכאן או לכאן. כשאני כותב סיפורים משל עצמי – אני מנסה להיזכר בדברים ששמעתי ושראיתי, ואפילו להקשיב לדמויות שלי, כלומר, לקול הפנימי הזה שקושר ביניהן לביני.

גם לחלומות שלי אני מרבה להקשיב, ומשתדל להאמין שהאנשים שמפציעים בהם אינם רק השתקפויות שלי. מה אכפת לי? פעם קיבלתי ככה עצה משנת חיים מיונה וולך. פראן ליבוביץ׳ המליצה פעם: "חשבו לפני שאתם מדברים. קראו לפני שאתם חושבים". אני מסכים איתה, אך מציע להוסיף ליד הקריאה את ההקשבה.

וכן, ידעתם שזה יגיע. אמנות היא לא הכל בחיים. ייתכן שיש בהקשבה גם מזור לנפש הדואבת, לזוגיות הרעועה (או לבדידות) ואפילו למשברים פוליטיים. אני כותב "ייתכן" מסיבה אחת בלבד: לא ממש נעים לי לכתוב ״בטוח״. כל כך הרבה מהצרות שלנו קשורות בנטייתנו להאמין שכל התשובות נמצאות אצלנו, או גרוע מכך, אצל האלגוריתם. במקום להקשיב לקריאותיה הברורות של הסביבה המיידית, אנחנו פוקקים את חושינו עם אוזניות אוטמות רעשים – ומחפשים גאולה או פיתרון באופן מלאכותי, צר ומחושב להחריד. אלכסנדר פן כתב: "בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת". אני מוסיף: ובכל גלילה היא מתעמעמת.

התפיסה הזו עומדת בלבה של כל סדנת כתיבה, קריאה מודרכת או הרצאה שאני מעביר. יצירות מסוימות מתארות את החיים כמו שהם, לפרטי פרטים (אני חושב למשל על ריימונד קארבר או סבטלנה אלכסייביץ'). יצירות אחרות מזמינות את הדמיון להתפרע (אני חושב על פיליפ ק' דיק או אורלי קסטל בלום). בשני המקרים, בין אם כותבים על השכנים או על חייזרים, צריך קודם כל להקשיב, אחר כך להיסחף ולבסוף לעבד ולנסח. אתם מוזמנים ומוזמנות להגיע לכיתת האמן "איך להקשיב" שתתקיים ביום רביעי הקרוב (10.9) במוזיאון תל אביב. נשמע דוגמאות, נחלוק מחשבות, נקרא ונכתוב, נכתוב ונקרא. אם יתמזל מזלנו, נציץ באיזו תכלת.
>> "איך להקשיב?", כיתת אמן של יובל פלוטניק במסגרת "ערב בלי טלפונים", בית רדיקל X מוזיאון תל אביב, כל הפרטים וכל הכרטיסים כאן