הלהיטים אמיתיים. כל השאר לא: האמנים הפיקטיבים הכי אהובים

בקיץ שעבר יצא לאקרנים סרטם של ערוץ הכיבוד "עולה לראש", שמציג לנו את השלישייה האהובה של שקד פררה, אסטמה דה-לוקו ולידוי כשלושה מהמוזיקאים הכי מצליחים בארץ. כמובן שבמציאות, מדובר בלהקה פיקטיבית שנוצרה על ידי קומיקאים (רותם קפלינסקי, עומר ריבק ודור מוסקל, בהתאמה), אבל עדיין מוציאה שירים מעולים וממלאת הופעות. היכן עובר הגבול בעצם בין להקה פיקטיבית ללהקה אמיתית? אנחנו לא כאן לדבר על זה. אנחנו כאן כדי לדבר על הלהקות הפיקטיביות האהובות עלינו, מהמסך הגדול והקטן.

ספיינאל טאפ

אם מדברים על להקות פיקטיביות, חייבים להתחיל מ"ספיינאל טאפ", להקת המטאל הבריטית (שבעצם כל חבריה אמריקאים) וידועה כאחת "הלהקות הרועשות באנגליה". לאחר שהופיעו לראשונה בתכנית מערכונים בשנות השבעים, הלהקה שמורכבת ממייקל מקיין ("סמוך על סול"), כריסטופר גסט ("מחכים לגופמן") והארי שירר ("משפחת סימפסון". איזו שלישייה!) זכו לסרט מוקומנטרי (שאז היה ז'אנר יחסית נדיר) משלהם בבימויו של רוב ריינר, שגם מופיע בסרט בתור הבמאי הפיקטיבי מרטין דה-ברג'י. "ספיינאל טאפ" הוא ההגדרה לסרט קאלט, מלא בציטוטים שמצוטטים עד היום, ועדיין נחשב לסטנדרט שלפיו סרטי להקות מומצאות נבחנים. ל"ספיינאל טאפ" היו גם חיים די מרשימים אחרי הסרט, שכללו הופעה ב"משפחת סימפסון" (פרוטקציות), שלושה אלבומים ומספר הופעות חיות גדולות. ״ספיינאל טאפ״ כל-כך משכנעים כלהקה, שאפילו המוזיקאי הבריטי האמיתי למדי, ליאם גלאגר (סולן אואזיס), חשב שהם להקה אמיתית.

The Rutles

"ספיינאל טאפ" נחשב בזמנו לסרט ראשון מסוגו, אבל למעשה, שש שנים לפני כן יצא בטלוויזיה הבריטית סרטו של בוגר מונטי פייתון, אריק איידל, The Rutles: All You Need is Cash. הראטלס היוו פרודיה מאוד ברורה על להקה בריטית מסויימת משנות השישים, והיו מורכבים מארבעה חברים מליברפול ששיגעו מעריצות, גרו עם גורו בהודו והתמודדו עם התמכרות קשה… לתה. סרט הטלוויזיה בן ה-76 דקות הוא אחת מהיצירות היותר טובות שמי מחברי פייתון הצליח ליצור מחוץ לתכנית (טוב, חוץ מטרי גיליאם), עם הופעות אורח של מיק ג׳אגר, פול סיימון, ג׳ורג' האריסון ורוב הקאסט המקורי של "סאטרדיי נייט לייב", והשירים שהמוזיקאי המנוח ניל איינס יצר בשביל הלהקה הפיקטיבית, קליטים ומתוקים כמעט כמו השירים של הלהקה האמיתית.

קונור4ריל/ סטייל בויז

אולי ההשפעה המובהקת ביותר על "עולה לראש" הוא סרטם של שלישיית The Lonely Island, "פופסטאר" (או בשמה המלא והמדהים באנגלית: Popstar: Never Stop Never Stopping, בתורו פרודיה על סרט ההופעה של ג'סטין ביבר Never Say Never) ואחת מהקומדיות המצחיקות ביותר שהוליווד הוציאה בעשור הקודם, שכמובן נכשלה כישלון חרוץ בקופות. אנדי סמברג משחק את קונור4ריל, ראפר/כוכב פופ טיפש ומלא בעצמו שהיה פעם בקבוצת ראפ בשם סטייל בויז, ומוציא אלבום סולו. הסרט הוא מטח בדיחות בלתי פוסק, עם הופעות אורח של כולם (מרינגו סטאר עד סנופ דוג), שאיכשהו גם מצליח לספר סיפור מעניין על חברות, ומה לעשות כשאחד מהצוות שלכם מצליח יותר (כמו סמברג בעצמו, שכיכב ב"סאטרדיי נייט לייב" בזמן שחבריו יורמה טאקון ועקיבא שייפר, שגם כתבו ושיחקו בסרט הזה, נותרו מאחורי הקלעים). וכמובן, שהשירים מעולים: מהשיר של קונור על כמה אוברייטד המונה ליזה (תכלס), דרך הפרודיה הפרועה של הסרט על טיילר דה קריאייטור ועד לשיר הסיום "Incredible Thoughts" שמביא כמה מהתהיות הפילוספיות המגוחכות ביותר במוזיקה.

The Wonders

הסיוט הכי גדול של אמן מוזיקלי הוא להיות ידוע רק בגלל להיט אחד. האמת, שזה כנראה פחות גרוע מלא להיות ידוע בכלל ולמות עני ואלמוני, אבל בסדר, הסיוט השני הכי גדול זה כנראה להיות מה שנקרא "וואן-היט-וונדר". זה מה שקורה ללהקת הסיקסטיז הפיקטיבית The Wonders בסרט "מה שאת עושה לי" בבימויו של טום האנקס. השיר של הלהקה הפיקטיבית, That Thing You Do, נכתב על ידי המוזיקאי האמיתי אדם שלזינגר ז"ל, שהיה גם הבאסיסט וכותב השירים ללהקת הניינטיז Fountains of Wayne (נו, אלה ששרו את Stacy's Mom) וגם כתב ועיבד את השירים בסדרה Crazy Ex-Girlfriendd. באופן מעניין, כמו שמוזיקאי של להיט אחד נשכח עם השנים, כך גם הסרט הזה – הוא עצמו נשכח, בזמן שהשיר עדיין מושמע לעיתים ברדיו, כי הוא פשוט כזה שיר טוב וקליט. ברור שהוא יהיה הלהיט הגדול של הלהקה. גם אם היא מעולם לא הייתה קיימת.

הפיג'מות

רוב הלהקות ברשימה הזו זוכות להצלחה מדהימה ביקום שבו הן קיימות – בין היתר כי זה מאפשר סיטואציות יותר דרמטיות מול כל המעריצות, הכסף והפיתויים. אבל לא כך עם הפיג'מות, להקה של שלושה חברים מנתניה וזמרת מתחלפת, שבמשך תשע עונות (על המסך) ראו בעיקר כשלונות מביכים או התעלמות כוללת מהציבור, בין אם זו הופעה בה הם שוכחים את מילות ההמנון, כתבה בתכנית של מיקי גבע שמוציאה אותם מפגרים, או הופעה ברדיו בה הם שוכחים את הקלטת של המוזיקה שלהם, הפיג׳מות מושפלים שוב ושוב. במציאות שלנו לעומת זאת, הם כוכבי סדרת ילדים קאלטית, וכיום כמה מחברי הלהקה מבצעים את השירים שלהם על במה מול קהל אמיתי לגמרי במסגרת הלהקה (האמיתית, כן, זה קצת מבלבל) עודד פז והקסדות. ובכל מקרה, הם הרבה יותר טובים מ"אין-שטינק". 

ג'וזי והפוסיקאטס

סיפורם של הלהקה הפיקטיבית "ג'וזי והפוסיקאטס" הוא מורכב. הן התחילו בקומיקס, עברו לסדרה מצויירת בשנות השבעים וב-2001 זכו לסרט הוליוודי בכיכובן של רייצ'ל לי קוק, טארה ריד ורוזריו דוסון. הסרט הוא למעשה סאטירה מתוחכמת ולא מוערכת דיו על סצינת הפופ/MTV של שנות האלפיים המוקדמות, שכוללת גם קונספרציה ממשלית וגם להקת בנים פיקטיבית בשם "דה ז'ור" (בה היה חבר סת' גרין, שהיום עסוק בעיקר בלנסות להציל את ה-NFT של הקופים שגנבו לו, או משהו כזה). ומוזיקלית? ממתקי פופ-פאנק נוסטלגיים ומופקים לעילא. מה עוד צריך.

2gether

ואם כבר עידן הפופ של שנות האלפיים המוקדמות – ערוץ MTV הרוויח הרבה רייטינג משידור בלופים של קליפים של להקות כמו בקסטריט בויז, אן-סינק ואחרות. זה היה עניין של זמן עד שמישהו בערוץ חשב – למה שלא ניצור להקה משלנו? כך נוצרה 2gether (או 2ge+her, אם אתם רוצים ממש לעצבן אנשים). בלהקת הבנים (וגבר אחד) הפיקטיבית הזאת היה, כמקובל בז'אנר או בקמפיין D&D, חבר אחד מכל סוג: היה את "החמוד", "שובר הלבבות", "הילד הרע", "הביישן" ו"האח הגדול" – חבר להקה מבוגר, שמן וקירח שגולם על ידי קווין פארלי, אחיו של הקומיקאי המנוח כריס פארלי. הלהקה כיכבה בסרט טלוויזיה xtyhrh של MTV וסדרת ספין-אוף והביאה לנו להיטים מתקתקים אבל גם עוקצניים כמו – "Rub One Out", "U+Me=Us" ו-"The Hardest of Breaking up is Getting Back Your Stuff", באנגר על פרידה מחברה קלפטומנית. מי מאיתנו לא היה שם.

CB4

לפני שקיבל סטירה מראפר לשעבר בשידור חי, כריס רוק היה רק קומיקאי שאהב ראפ. הוא כל כך אהב ראפ שפעם הראשונה שהוא התפרסם מספיק בשביל לקבל את ההזדמנות ליצור סרט באורך מלא, הפרויקט שלו היה "CB4", פרודיה על סצינת הגנגסטא ראפ של שנות התשעים. רוק עצמו מככב בסרט בתור אלברט בראון, מעריץ ראפ חנון מהפרברים, שלוקח את שמו של גנגסטר אמיתי וממציא לו ולחבריו תדמית קשוחה ומזוייפת לחלוטין. השיר הגדול של הקבוצה, "Straight Outta Locash" הוא פרודיה ברורה על "Straight Outta Compton" של NWA, אבל עם שורות כמו "Float like a cannonball, sting like a shark" ושמות חברי להקה כמו Dead Mike ו-Stab Master Arson. הפרודיה עצמה לא רעה בכלל אבל הסרט עצמו, למרות קאסט די טוב והרבה הופעות אורח של ראפרים אמיתיים, די משעמם וחסרה בו סאטירה אמיתית. אבל לפחות יש לנו את השיר האחד הזה. אה, ואת זה. 

דדי דדון

ערוץ הכיבוד קיבלו את הפריצה הגדולה שלהם ב"ארץ נהדרת", שם הם כתבו, יצרו את השיר "טניה" בהשתתפות אסי כהן (ב"עולה לראש" גם מופיעות כמה חברות קאסט של התכנית ועקרונית ניתן לראות בו חלק מהיקום הסינמטי של "ארץ". הארץ הסינמטית? לא משנה). אבל זאת, כמובן, לא הייתה הפעם הראשונה או האחרונה שתכנית הסאטירה הוותיקה יצרה להקה או מוזיקאי פיקטיבי כחלק מתגובה לטרנד מוזיקלי כזה או אחר בישראל. זה התחיל מפרודיה על להקת שבע (להקת תשע, בגלגול הקומי), ומאז הייתה את להקת אפליקצייה (פרודיה על סינרגיה), אגס קימל (תגובה לגלגול המודרני של הפופ הישראלי באזורי נועה קירל-אגם בוחבוט וכו'), כל הדמויות של תמיר בר, וזו רק רשימה חלקית. אבל הכוכב הפיקטיבי הכי מצליח ש"ארץ נהדרת" הצליחו לייצר הוא כנראה דדי דדון, הזמר המזרחי המתקתק-מלוקק המגולם על ידי אסי כהן, שאחראי ללהיטים כמו "מתוקה מהחיים" ו"זכית בי". כמו כל זמר פיקטיבי טוב, השירים של דדון נעים בין הקליט למגוחך, הפכו ללהיטים "אמיתיים". אנשים עדיין שמים לבני ובנות הזוג שלהם את "זכית בי" על הוול בפייסבוק. האם הם כולם בהכרח מודעים לבדיחה? כנראה שלא כולם.