ערכים באמצע החורף

זה לא שהם לא מאמינים בערכים, הם רק לא מאמינים שהם רלוונטיים באיזושהי צורה

איור: יובל רוביצ'ק
איור: יובל רוביצ'ק
7 בינואר 2015

השבוע נקלעתי, איכשהו, לפריימריז של מרכז הליכוד, שללא ידיעתי המוקדמת התרחשו ממש ליד מקום מגורי החדש, וחזרתי הביתה ביום חורפי, שימשי ומושלם – אלוהים, תל אביב בחורף יכולה להיות שוברת לב ביופיה הארעי – והנה, עשרות אנשים מחייכים במתח, אוהלים קטנים זרועים לאורך שדרות יד לבנים, ומכיון שחשדו בי שבאתי להצביע (אולי זה הז'קט השחור שגרם להם לזהות אותי מיד כמצביע, כי מי ביד אליהו מסתובב עם ז'קט באמצע היום, אם הוא לא בא לחגוג את הדמוקרטיה באופן נכלולי כלשהו?), מיד ניגשו אלי נציגי המתמודדים וניסו לשכנע אותי לסור לדוכנם, ולהשתכנע בכל הטוב הצפון לי לו אך אצביע למועמד שלהם.
והדבר המתמיה ביותר היה שלאף אחד מהם לא היתה שום תזה למכור, שום רעיון, שום תכנון לגבי, נו, אתם יודעים, השאלה המעצבנת היחידה שחשובה באמת: "אז מה עושים עכשיו?"

כלום. נאדה. רק תצביע בשבילי, כי אני אדאג לאינטרסים שלך יותר טוב מכולם. וכמובן, שזה לא רק הליכוד. זה חלק מתופעה הרבה יותר רחבה: מותה של התזה. אין תוכנית, אדוני. יש רק זהות שבטית, שחייבת שיגרדו אותה עוד ועוד, אחרת נשרוף את המועדון. השאלה, שפעם נראתה לא רק הגיונית אלא גם, איך לומר, הכרחית: "לאיפה אתם רוצים להגיע, ואיך אתם מתכננים להגיע לשם?" – עצם העלאת השאלה הזו, דומה, הפכה ללא לגיטימית. אנחנו כאן כי אנחנו כאן. ואם ידחפו אותנו לשם, נהיה שם. העיקר שאנחנו אנחנו.

"בכסף שהיא זרקה על להביא מתנחלים להצביע, אני מביא לך שלושה ועדי עובדים וסוגר ענין," אמר אחד מאנשי הדוכנים המאולתרים שהיו מפוזרים בשדרות יד לבנים, לחברתו שבדוכן לידו, והיא,

שהיתה צעירה דתיה ומצודדת מאוד, למרות צניעות לבושה, ואולי זה רק בהשוואה לפעילים האחרים שהיו גברים מבוגרים, מגזר הרבה פחות מצודד מבחינתי כהטרוסקסואל גולה ביד אליהו, השיבה: "אבל" – וכאן בא שמה של המועמדת שלה – "מייצגת ערכים",

ככה היא אמרה, "מייצגת ערכים", 

ולכולם היה לא נעים, כי זה לא שהם לא מאמינים בערכים, הם רק לא מאמינים שהם רלוונטיים באיזושהי צורה, וקצת היו נבוכים למצוא בתוכם מישהו שבאמת מאמין בהם, כמו לבוא לכנס רופאי שיניים ולמצוא דוקטור שמאמין בקיומה של פיית השיניים,

והם השתתקו לרגע,

אבל אחר כך עברו לדבר על מתי אוכלים, והיא אמרה שמי שרעב יש אצלה סנדוויצ'ים כשרים ממש ממש טובים, וכולם הסכימו לטעום ואמרו שזה באמת מעולה, כי לעזאזל, מי לא רוצה להסכים עם נערה מצודדת שיש לה אור בעיניים, מי רוצה שיראו לו את הארנק מציץ מתחת לתנ"ך, מי רוצה להודות שאין קסם בעולם? ואז,

הנערה שראתה אותי מסתלק, רצה אחרי ושאלה למה אני לא מצביע, ולא היה לי לב להגיד לה שאני מתחזה, שאני בסך הכל מאלה שמתבוננים בחיים, לא אלה שעושים משהו, ואמרתי לה שכבר הצבעתי, והיא שאלה למי, ונורא רציתי להגיד שהצבעתי למועמדת שלה, זו שמייצגת ערכים, אבל לשקר לה חזיתית היה יותר מדי, אז אמרתי, "לאבי גזר, הצבעתי לאבי גזר," שזה השם הראשון שעלה במוחי, כי אבי גזר היה ילד בכיתה שלי שגר שלושה בתים מהיכן שהתקיימה ההצבעה (אולי הוא עדיין גר שם; אני לא חושב שהייתי מזהה אותו, בכל זאת, חלפו ארבעים שנה מאז ראיתי אותו לאחרונה, אבל אתה לא שוכח שם כמו אבי גזר),

והנערה קימטה את מצחה ואמרה: "אבי גזר?"
"את לא יודעת מי זה?" אמרתי, "הוא אחד הכי ערכיים שיש!"
ומיד היא הנהנה בשמחה, כי אם הוא ערכי זה בסדר, למרות שמה הם בדיוק ערכיו של אבי גזר אינני יודע, 

אני רק זוכר שהוא ידע לעשות את תיפוף הפתיחה של "הוואי חמש אפס" המקורי על המכנסיים, ובעינינו, אז, זה נחשב ערך עליון, ואני מאוד מקווה שהנערה תחשוב כמוני, במיוחד בגלל שהמועמדת שלה לא נכנסה למקום ריאלי, ואני לא רוצה לחשוב שזה בגלל שהסחתי את דעתה מהערכים האמיתיים שלה, שהם – אני חושד – חושש – מקווה בשבילה – אבל עצוב בשבילי – אינם קשורים כלל וכלל לתיפוף של הוואי חמש אפס על המכנסיים.