ער: עודד כרמלי יצא לנסות את האפליקציה שתביא לו את פרס סוקולוב

אנשים שרואים איך אני חי אומרים לי "כרמלי, תראה איך אתה חי. הסביח? הערק? אתה תמות לפני גיל 40". אבל האנשים האלה ימותו הרבה לפניי. הם ימותו לפניי כי הם, וכל מיץ החיטה שבקיבותיהם, ישנים שש שעות בלילה. ואילו אני אקרא לאוטוביוגרפיה שלי "חיי ביקיצה טבעית".

כן, אני מתעורר ביקיצה טבעית. פירושו של דבר שבע־שמונה שעות דוב פנדה בלילה. לפעמים תשע. כמה שצריך. הייתה תקופה שבה התעוררתי עם שעון מעורר. התקופה ההיא נקראה טירונות. וגם אז התעוררתי רק כי מעל המיטה שלי עמד בחור עצבני עם M-16.

בקיצור: אני לא המשתמש האידיאלי של האפליקציה החדשה Wakie. האפליקציה מיועדת לאנשים שצריכים להימצא בשעה מסוימת עם אנשים מסוימים כדי להתפרנס – ללא כל התחשבות בשעות השינה שלהם או של האנשים האחרים. מעין סאדו־מאזו כלכלי כללי.

Wakie נועדה להרחיב את הסאדו־מאזו הזה גם לשעת היקיצה. במקום להתעורר בגלל אנשים אחרים ולקלל אותם בלב, האפליקציה מאפשרת להתעורר בגלל אנשים אחרים ולקלל אותם טלפונית. ה"קהילה" (כל דבר הוא "קהילה" היום, במיוחד אפליקציות אנונימיות) מתחלקת ל-Wakies ו-Sleepyheads. ה-Sleepyheads מכוונים שעון מעורר, ו-Wakie אקראי מנער אותם מהמיטה באמצעות שיחת טלפון.

וכן, זה מקריפ כמו שזה נשמע. ה-Wakie הראשונה שלי הייתה אמריקאית רדומה עד כדי כך, שאני תוהה אם למנות אותה במניית הנשים ששכבתי עמן. אני צהלתי "Good morning, sunshine!", ואילו היא התנשפה בכבדות ומלמלה מילים עלומות. הן בקלות היו יכולות להיות מילות אהבהבים לי.

אגב, הרגע האינטימי שחלקתי עם האמריקאית הרנדומלית לא היה רנדומלי כלל וכלל. האלגוריתם של Wakie משדך נשים וגברים בני אותו הגיל. סוג של טינדר עם צהוב בעיניים, רק עם מגבלה אחת חמורה: יש לך בדיוק דקת שיחה אחת להעיר את בן זוגך. אחרי דקה השיחה מתנתקת. שלום אמריקאית ישנונית! תחלמי עליי!

מאחר שאני עיתונאי־חוקר בישראל, החלטתי לחרוג ממנהגי בקודש ולכוון שעון מעורר עם Wakie ל־11 בבוקר יום שישי. איתי אנגל מסכן את חייו עם דאעש, אני מכוון שעון מעורר ל־11 בבוקר. ועדת הפרס סוקולוב תחליט מי משנינו ראוי יותר, אבל ראוי שתיקח בחשבון שלילה קודם לכן שתיתי כמות אקסטרה אורדינרית של ערק.

התעוררתי מעוך כיבחוש הקיץ. על הקו השני היה קול של אישה, מה שמצמצם את האפשרויות ל־3.5 מיליארד. האישה אמרה לי "Shalom!". זה היה מקריפ ברמות, אבל אז נזכרתי שאפשר לראות את דגל המדינה של הצד המוער. הודיתי לה על ההשכמה ושאלתי מאיפה היא. היא הייתה רוסייה מעיירה שאחרי שלושה דורות בארץ הצבר איבדתי כל יכולת להגות.

"The little flag is Israel, right? Where you say Shalom?". כן, הכחול־לבן זה של המקום עם השלום. "And what time is there? Is it the middle of the night?". לא, אמרתי, השעה פה 11. "Wow! You normally get up at 11?". לא, כלבתא, אני בדרך כלל קם ב־12. בגללך קמתי ב־11.