שמתם לב שכל הדמויות שאהבנו/שנאנו השנה על המסך היו עשירות נורא?

שף-סלבריטאי שהפך את המסעדה היוקרתית לכת רצחנית. מיליארדר רוסי מדושן עונג שעשה את הונו ממכירת דשן. עקרת בית מבוססת ומניפולטיבית – אלו רק כמה מהדמויות מכמה מהתוצרים הקולנועיים/טלוויזיוניים המדוברים ביותר השנה – "התפריט", "משולש העצבות" ו"הלוטוס הלבן", שבדיוק סיימה עונה שנייה ומדוברת. תוסיפו לאלו את "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית", את "קריוקי" בגזרה הקולנועית-המקומית ואת "יורשים" בטלוויזיה ומה קיבלתם? לא מעט דמויות שאהבנו, שנאנו ועקבנו אחריהן השנה היו ממש, ממש עשירות.

כן, הסאטירה החברתית עשתה קאמבק של ממש בשנה האחרונה, ועל הכוונת שלה יוצאי "רמת אביב ג'" למיניהם. אחיינים של הלוגו של "מונפול". חברים מהמועדון גולף של יצחק תשובה. אבל מה עומד מאחורי התנועה הזו? האם זו התחושה שהפערים הסוציו-אקונומיים בין המעמדות ברוב המדינות המתוקנות רק הולכים וגדלים? האם זו ההבנה שכוחו של האדם הפשוט מתגמד אל אילי הון ששולטים בחייו? או שזו סתם שנאת עשירים ישנה וטובה?

ראשית, בוא נפריך את המונח המגוחך "שנאת עשירים", שמשמש לא פעם כאמצעי להשתקת כל דיון או ביקורת לגיטימית על אלו עם הכוח להשפיע על חיינו – בטח בהקשר התרבותי. כמעט בשום אחת מן הסאטירות החברתיות המדוברות של השנה האחרונה אין איבה אמיתית כלפי עשירים או התייחסות חד-מימדית אליהם. "משולש העצבות", "הלוטוס הלבן", "התפריט" ואפילו מלכת הביקורת החברתית כלפי המעמד העליון, "יורשים", אמנם מציגים דמויות קלות דעת בעלות השפעה יתרה, תאבות כוח וחסרות אכפתיות, שניצבות מול השלכות מעשיהם (לרוב ללא אפשרות בריחה), אך מהצד השני – אף אחת מהן לא פועלת מתוך רשעות גרידא, או אינטרס בלתי נראה לעין. ועדיין, הפגיעה בהם, בחבריהם ובסביבתם מונחת על ראשם.

האמביוולנטיות הזו מתבטאת בצורתה החזקה ביותר ב"התפריט", ששם בקלחת אחת מותחן, סלאשר וסאטירה ומכוון הכל על ביטוי לאליטיזם – אמנם אליטיזם של 2010 ("שמעתם על הטרנד החדש של בישול מולקולרי?", אמר לחדר מלא בתסריטאים מהנהנים במבוכה) – אך עדיין, כזה שאנו אוהבים לסלוד ממנו. למרות זאת, כותבי הסרט לא דורשים מאיתנו לעודד את מותם הקודר של באי המסעדה המנותקים, אלא מציבים אותנו באותה עמדה של הגיבורה – אניה טיילור-ג'וי – נציגת "העם", שמנסה לברוח מהגורל שלא מגיע לה, אך חשה בעיקר חמלה על אלו ששפר עליהם גורלם. לפחות מבחינת ממון.

במובן מסוים, אפשר לראות את הסאטירות החברתיות החדשות הן לא רק כביקורת על לקיחת הכוח מהאדם הקטן או על מערכת קפיטלסטית שכולאת את שני הצדדים בתפקידים החברתיים שלהם, אלא ביטוי תחושה שרבים מתושבי תל אביב והסביבה יכולים להזדהות איתה: הפחד שליברליות, או יותר נכון שמאל, שהיה פעם במרבית העולם לנחלת המעמדות הנמוכים והבינוניים, הפך ברבות הימים למשהו אקסלוסיבי, "מנותק", קטן ומצומצם, שמוביל אותו לקיצו. כשריאן ג'ונסון מציג מולנו את קאתרין האן כמושלת דמוקרטית שנאלצת להסתמך על טובותיו של מיליאדרר אידיוט ומפוקפק ב"רצח כתוב היטב 2" ורובן אוסטלונד – שדואג להנכיח שהוא אויבה המושבע של החברה הבורגנית בכל אחד מסרטיו – הופך ב"משולש העצבות" את דמותו של קפטן שיט תענוגות יוקרתי לדמות טראגית של מרקסיסט-אקטיביסט, די פשוט להבין שהם מסמנים לנו: ליברליזם נעשה למוצר צריכה, ופופוליזם זול ומהיר תופס את מקומו.

קריטי להבהיר – הסאטירות החברתיות החדשות הן לא פצצות דיכאון (כן, כן, ברור שבכינו ב"הלוטוס הלבן", אבל זה רק בגלל שג'ניפר קולידג' אגדה), יש להן המון מעלות משל עצמן (מכתיבה חדה ועד דמויות שאשכרה רוצים לעקוב אחריהן) ואף אחת מהן לא המציאה את הגלגל. אבל ההצפה שלהן את השוק כרגע בעיקר מבהירה לנו שזה התוכן שמעניין אותנו בעולם שסוע עם פערים הולכים וגדלים. לפחות זה מגיע עם סצינה של דניאל קרייג יושב באמבטיה ומשחק "אמונג אס".