סדרות הטלוויזיה הטובות של השנה

מהתמכרויות חדשות ועד פרידות כואבות - כך נראתה הטלוויזיה שלנו השנה

בית הקלפים
בית הקלפים

"שובר שורות"

השנה נפרדנו מאחת הסדרות הטובות ביותר שידעה הטלוויזיה האמריקאית. למרות הצעד המעצבן של פיצול העונה האחרונה לשתיים, גם הפרקים האחרונים של "שובר שורות" הצליחו להפחיד, לרגש ולחרפן אותנו. הדמעות של ג'סי, הטירוף בעיניו של וולטר, האובססיביות של האנק והפחד של סקיילר הותירו חור ענק בלבנו.

 "הבית באגם"

למיני־סדרה של ג'יין קמפיון ("הפסנתר") היה קצב פנימי שלא עשה חשבון לקונבנציות הטלוויזיוניות: שבעה פרקים שנעו באטיות אווירתית וסוריאליסטית כמעט בנופים הקסומים של ניו זילנד ושרטטו פרופיל מטריד של חברה שסועה ומושחתת מהיסוד. סיפור זעיר שהדהד את "צ'יינטאון" וטרגדיות יווניות והובל על ידי אליזבת מוס, שהקרינה יופי, רגישות וכריזמה שפגי אולסון יכולה רק לחלום עליהם.

  "על הפנים"

למי שטרם נחשף לעולמו המופלא של קני "פאקינג" פאוארס (דני מקברייד) מומלץ לעשות זאת תכף ומיד. הקומדיה הפרועה הזו, שבה הגיבור מביא את המימרה "בורות היא ברכה" לדרגת אמנות, ואז מסניף אותה. פאוארס, כוכב בייסבול בדימוס וסופרסטאר נצחי בעיני עצמו ממירטל ביץ', דרום קרוליינה, הוא התגלמות החלום האמריקאי. בהתאמה, כל פרק של "על הפנים" הוא בו זמנית חגיגת החלום וסאטירה נוקבת על נביבותה הערכית של אמריקה. בעונה האחרונה והטובה ביותר של הסדרה פאוארס השלים את המסע הקסום במקום היחיד שלו הוא ראוי – הפסגה.

 "בית הקלפים"

הפוליטיקה האמריקאית מעולם לא הייתה סקסית יותר. הסדרה של דיוויד פינצ'ר בכיכובו של קווין ספייסי – ואין דרך אחרת לכנות את ההופעה הכריזמטית שלו מלבד "כוכבות" – הייתה יריית פתיחה מפוארת של הכוח העולה בעולם התוכן הטלוויזיוני, "נטפליקס", והיא עושה את זה עם טונות של סטייל. ספייסי מגלם פוליטיקאי שמשחק שח־מט עם הממשל האמריקאי בוושינגטון ועם האזרחים שאותם הוא כביכול משרת, רובין רייט היא אשתו הפריג'ידית וקייט מארה היא המאהבת הלוהטת, אולם את ההפתעה מספק קורי סטול בתור הטירון הטרגי פיטר רוסו.

"משחקי הכס"

כן, החתונה האדומה, אנחנו יודעים. אבל בשם השבעה, בואו ונעזוב אותה ואת מתיה לרגע במנוחה ונריע במשמר כבוד מלכותי לעונה נהדרת, שבה "משחקי הכס" ירתה בכל התותחים הכי כבדים שלה: הדם זרם כמו הניאגרה, הבגידות היו נכלוליות כמו נתן אשל על פופרס והסקס היה מחרמן כמו… ובכן, כנראה שלא היינו צריכים לכתוב נתן אשל על פופרס. מה שהכי כיף ב"משחקי הכס" זו הידיעה שאף אחד אינו מוגן. בכל רגע, כל אחד יכול למות. ועל זה כבר נאמר – ואלאר מרגוליס.

"כתום זה השחור החדש"

כחלק מתור הזהב של הלסביות בטלוויזיה ובקולנוע, הגיעה הסדרה שהפכה אפילו בית כלא מלחיץ לספוט לוהט.
השילוב הנהדר של תמת "דג מחוץ למים" יחד עם שלל דמויות משנה מעולות ומטרידות, יצרו סדרה שהפכה כמעט בן רגע לקאלט והוסיפה עוד קצת גאווה לאגו המתנפח של הרשת המצטיינת "נטפליקס" ולמוניטין המשובח של היוצרת, ג'נג'י קוהאן.

"הומלנד"

אחרי שתי עונות שבהן ברודי היה בעצם טרוריסט שכולם חושבים שהוא גיבור מלחמה, בעונה השלישית הוא הפך לגיבור מלחמה שכולם חושבים שהוא טרוריסט. אז כן, אפשר לדבר על איך "הומלנד" הצליחה לטשטש את הגבולות המוסריים שבין שני המושגים האלה, אבל בתכלס זאת בעיקר סדרת מתח כיפית, לא אמינה בעליל אבל עשויה למופת, שמוכיחה שהאמריקאים יכולים לעשות כל מה שאנחנו עושים, רק טוב יותר.

"אימפריית הפשע"

בדיוק כשחשבנו שלא יכול להיות נבל מבעית יותר מג'יפ רוזטי הפסיכופט – הגיבור האמיתי של העונה הקודמת – והנה הגיע ד"ר נרסיס. בגילומו הסוחף של ג'פרי רייט ("בסקיאט", "פרחים שבורים"), האינטלקטואל האפרו־אמריקאי הקדמון הניע את העלילה לכיוון הגטאות השחורים של אטלנטיק סיטי בקו רוחבי להטוטני שהציג את שורשי השחיתות והדיכוי הפנימי בקרבם. וכשהכביסה המלוכלכת הזו לפתח ביתו של נאקי תומפסון – לצד חקירה פדרלית, בגידות פנים משפחתיות ואיומים מניו יורק – המשפט הסנדקי "בדיוק כשחשבתי שאני בחוץ הם משכו אותי בחזרה פנימה" מעולם לא היה נכון יותר.

"האישה הטובה"

העונה החמישית של דרמת עורכי הדין, הוכיחה שגם בלי עירום, סמים, אלימות או גילוי עריות אפשר ליצור סדרה מעולה ומרתקת. זאת הייתה עונתה הטובה ביותר של הסדרה, שלקחה פנייה לא צפויה והצליחה לסחוף גם כשהיא מנותקת מהתבניתיות שלה הורגלנו. וחוץ מזה, ג'וליאנה מרגוליס היא חתיכת מילף שרק עבורה שווה לצפות בסדרה.

"The Americans"

״הומלנד״ פוגשת את ״תא גורדין״ בדרמת ריגול ענקית אבל לא מוגזמת, שלמרות היותה מוצלחת, נשארה משום מה מתחת לראדר. בונוס: קארי ראסל, האישה הלוהטת ביותר במלחמה הקרה.