ישבתי מאחורי תחנת האוטובוס, ונגסתי בכריך. איזה הפתעה
מבקר אוכל הרחוב שלנו הסתובב עם רעב ביד אליהו, ומצא את הפיתרון בכריך שמתיימר להגיע מהפאבלות של דרום אמריקה, ומצליח רק במובן אחד - שצריך לאכול אותו בהמולת הרחוב על תחנת אוטובוס. אבל הכריך עצמו? כיף חיים
וכך מצאתי את עצמי כזומבי ביד אליהו, מחפש מוצא לרעב שתקף אותי. עזבו את הנסיבות במסגרתן הגעתי ליד אליהו, הן לא מעניינות. אף סיבה שאי פעם הביאה אדם לשכונת יד אליהו מעולם לא היתה מעניינת. זו לאו דווקא עקיצה לשכונה המזרח תל אביבית. יד אליהו זו לא רק השכונה הראשונה בה גרתי בעיר, אי שם לפני עשור וחצי, אלא גם אחת הפינות האהובות עלי בתל אביב. ריאה ירוקה שלא מרגישה (לי) מנותקת כמו הצפון, אבל בהחלט מרגישה שונה לחלוטין ממרכז העיר.
הבעיה היחידה שתמיד היתה לי עם יד אליהו היא שלא היו הרבה מקומות לאכול בהם. למעשה, בימים בהם גרתי ביד אליהו המסעדה שהיינו מזמינים ממנה יותר מכל מקום אחר היא פיצה שמש, שכונתה בפינו "פיצה ב-20 שקל", אתם יכולים לנחש למה. לסטודנטים מרוששים זה היה פיתרון נהדר לסגירת פינה, אבל עכשיו, כשאני צריך למצוא סוגר פינה מוצלח בשעות הצהריים, רגע לפני שאני חוזר לעבוד, מגש פיצה ב-20 ומשהו שקל (נו, אינפלציה) זה רעיון די גרוע. אני צריך כריך, ואני רחוק משכונת התקווה. אין ברירה, ניכנס לוולט ונראה מה סביבי, ואז נלך לשם כי למה שאשלם אקסטרה לוולט? מה הם אי פעם עשו למעני?
הממצאים אמנם היו דלים, אבל להפתעתי – הם היו. 250 מטר ממני מצאתי את "פאבלה" (עם פ' רפה, כמו הברזילאים), דוכן טורטיות וכריכים שמגיע במקום מגבעתיים, ופתח סניף לפני כחצי שנה ביד אליהו. קבצנים לא יכולים להיות בררנים, וביד אליהו הרעב הוא הקבצן. צעדתי לעבר המרכז המסחרי הקטנטן שבלה גרדיה – ריכוז של כחמישה בתי עסק, פיצרייה, מעדנייה וסניף גלידה אלדו. ביניהם, שלט הניאון הגדול והירקרק של הפאבלה, כולל ראש שור שהזכיר את הבורגראנץ', בלט כמו סניף פיצה ב-20 שקל בלב כיכר המדינה.
היו עוד שני דברים בולטים – הראשון הוא שהסניף הקטן, שהכיל בתוכו בעיקר מטבח פתוח וכ-3 שולחנות, נשפך למדרכה עד לתחנת האוטובוס שעמדה מולו. השני הוא שזה נראה כמו הכל חוץ מפאבלה. שזה טוב, כמובן, כי הדבר האחרון שאני רוצה להזמין ממנו אוכל זה מקום שנראה כמו עוני ברזילאי. יחסית לסניף טורטיות-כריכים מהסוג הזה, החלל הפנימי נעים ונקי, שזה מצוין, אבל לא מספיק נעים כדי אשכרה לשבת בפנים. הזמנתי לי כריך אנטריקוט (51 ש"ח, 67 ש"ח עם תוספת ושתיה), כי ברומא התנהג כרומאי, ולקחתי את המגש לעבר השולחן הפנוי שהיה צמוד לתחנת האוטובוס.
אין לי ציפיות רבות מאוכל בפינה שכזו. השכונה המרוחקת מפשרת להתפשר באיכות החומרים ורמת האוכל, והסגנון הפסבדו-דרום-אמריקאי הזה, שמערבב כריכי אנטריקוט עם גוואקמולי (סתם אבוקדו מעובד), לא באמת מצליח להתעלות מעל לבינוני. אבל משהו בפאבלה קלע לכל המקומות הנכונים בבלוטות הטעם, ולמרבה ההפתעה זה היה דווקא הלחם. או שמא אני צריך לומר, לחם הפרנה.
הבשר היה נחמד, כי חתיכות אנטריקוט קצוץ זה דבר שקשה להרוס – אבל כן אפשר וצריך לתבל במלח פלפל יותר. הירקות היו טריים, הרטבים הוסיפו עניין ואפילו חיבבתי את הגוואקמולי (עדיין סתם אבוקדו מעובד, פשוט טעים). הגמבה והבצל המטוגן שעורבבו עם הבשר הוסיפו עוד קיק, ובסך הכל, מדובר בביס מאוד כיף, גם אם הקשר בינו לבין דרום אמריקה הוא לכל היותר טיול אחד אחרי הצבא. אבל הלחם פרנה, זה מה שעשה את הארוחה.
קל להתייחס ללחם כמובן מאליו בכריך. קל מאוד להזמין פרנה מבחוץ, לחמם ולהגיש. אבל פרנה כזו, בטח בספוט שכזה, עוד לא טעמתי. מבחוץ היה לו פריכות משגעת שהזכירה לי לחם מחמצת טוב, רק מבלי לפצוע את החיך בפינות קראסט חדות, כי עם הביס הכל התפרק פנימה. ומתחת לציפוי הנהדר הזה, עמד בצק אוורירי שספג את כל מיצי האנטריקוט וטעמי הרטבים, וסיפק שמיכה קלילה נוספת לביס. המון זמן לא נתקלתי בלחם שמקפיץ מנה בצורה כזו, ומי היה מאמין שדווקא בפאבלה שביד אליהו אמצא הפתעה נחמדה כזו, דווקא כסוגר פינה סתמי שנולד מצורך למלא את החלל שבבטן, דווקא על השולחן שצמוד לתחנת האוטובוס. שווה לחפש הפתעות.
פאבלה, לה גרדיה 64, א'-ה' 11:00-0:00, ו' 11:00-16:00, ש' 20:30-0:00, זמין גם בוולט