פאודה עונה 3: שובו של סיזיפוס הכובש

yes משקיעה, נטפליקס מרוויחה. פאודה (צילום מסך)
yes משקיעה, נטפליקס מרוויחה. פאודה (צילום מסך)

"פאודה" היא סדרת אקשן מהוקצעת עם נוסחה מהודקת גם בבכורת העונה השלישית. אבל מה שהופך אותה לאירוע טלוויזיוני לאומי זה דווקא מה שכולנו מנסים להדחיק

27 בדצמבר 2019

>> הפרק הראשון של פאודה לצפייה בערוץ היוטיוב של yes:

העונה השלישית של "פאודה" היא אירוע טלוויזיוני לאומי. צריך להתעכב על זה רגע. מעטות הן הסדרות על המסכים שלכם שמגיעות לסטטוס הזה, ועוד פחות מכך כשמדובר בהפקות מקור בעידן שבו הטלוויזיה התפצלה לרסיסים, כל נישה והסדרות שלה, כל שירות סטרימינג והלהיטים שלו. במציאות כזאת דברים כמו "פאודה" כמעט ולא מתרחשים יותר. זה הישג מעורר השתאות כשלעצמו. 

מה הופך את "פאודה" לאירוע? קודם כל המספרים: בערך רבע מיליון איש כבר צפו בפרק הבכורה של העונה ביוטיוב מאז פרסומו לפני 12 שעות. אפשר להעריך בזהירות שעד יום ראשון הוא יחצה את מיליון הצפיות בכל הפלטפורמות. הצופים חיכו לה. הם אוהבים אותה. הם רוצים עוד. כי הרבה לפני שמעמיסים עליה ניתוחים תרבותיים ופוליטיים, "פאודה" היא סדרת אקשן טובה מאוד בקנה מידה בינלאומי. אפקטיבית, מותחת, משכנעת. מי שניסו לגעת בז'אנר הזה בעבר מזווית ישראלית קיבלו תוצאה מגוחכת. "פאודה" הצליחה היכן שרבים לא ניסו כי פחדו להיכשל.

ועכשיו, עם פתיחת העונה השלישית, נותר לה רק לחדד וללטש את הנוסחה היציבה שפיתחה בשתי העונות הראשונות. ליאור רז, גיבור האקשן הישראלי הראשון בתפקידו כמסתערב דורון קביליו, הוא עכשיו מאמן האגרוף אבו-פאדי שחי כבר חצי שנה בדהרייה ושתול עמוק בשלל אינטריגות טרוריסטיות כשברקע חייו האישיים ממשיכים לקרוס ולהתפורר. יחידות קומנדו חמאס מעזה הסתננו לשטחים ומארגנות פיגוע איכותי לסצנת הסיום. כרגיל, אף דמות אהובה אינה מוגנת. יש כאן כל מה שצריך מפרק פתיחת עונה.

הנוסחתיות היא חלק מז'אנר האקשן ואין מה לבוא אליה בטענות. כל עונה והביג-באד שלה. אחרי אבו-אחמד (הישאם סולימאן המצוין) בעונה הראשונה ואל-מקדסי (פיראס נאסר) בעונה השנייה, אפשר להיות בטוחים שגם בעונה השלישית נקבל את הארכי-טרוריסט שלנו וכבר יש כמה מועמדים. דמויות מעוררות אמפתיה הלכו לעולמן בעונה הקודמת אתגר לא פחות קטן יהיה להחליף אותן. במובן הזה, "פאודה" היא אבן שיוצריה מגלגלים כל עונה במעלה ההר רק כדי לעשות את זה שוב בעונה שאחריה. סיזיפוס עם לבנת חבלה.

 

אבל העובדה ש"פאודה" היא סדרה מהוקצעת ומפורמטת היטב, עם חותמת רשמית של הצלחה בחו"ל בסיעתא ד'נטפליקס, עדיין לא מסבירה את העניין האובססיבי שמגלה בה הצופה הישראלי. ויש לכך רק הסבר אחד: זה החלון היחיד שיש למרבית הישראלים אל מציאות פלסטינית כלשהי מעבר לקו הירוק. זו הפעם היחידה בשבוע שהם שומעים ערבית. והם לא יכולים שלא להביט בו ושלא לשמוע, למרות ואולי בגלל עשור של הדחקת הכיבוש. "פאודה" מספקת מציאות מתוסרטת היכן שהתקשורת ויתרה על הניסיון לתווך את המציאות בשטח. בקזינו של אהבת הקהל הסימולקרה תמיד מנצחת.

וזה אולי מה שבאמת הופך את "פאודה" לאירוע טלוויזיוני לאומי: האפשרות להתכנס פעם בשבוע ולהיזכר יחדיו בבעיה הכי בוערת של כולנו, הבעיה שבכל יתר הזמן אנחנו מנסים להתעלם ממנה. אפשר לטעון וגם לנמק ש"פאודה" שעושה רומנטיזציה וגלוריפיקציה לפשעי מלחמה, ואפשר מנגד להצביע על כך שהיא מציגה את הצד הפלסטיני באנושיותו, לבנות תילי תאוריות על האופן שבו היא מתייחסת לקורבנות האישיים בשני הצדדים ולהתווכח על הפוליטיקה שלה מפה ועד לעונה הרביעית. כל אחד יכול לראות בה הוכחה לצדקתו הפוליטית. אבל למשך שעה בשבוע אי אפשר יותר להדחיק את הכיבוש. חתיכת אירוע לאומי. ולא רע בשביל סדרת אקשן.