כל מה שצריך כדי להבין את פארל וויליאמס זה רק להקשיב לחייזרים

בשבוע שעבר חגג פארל וויליאמס חצי מאה שנות קיום על הכדור הזה, אבל אני משוכנע שהוא לא באמת בן חמישים. לא רק כי הוא לא נראה מבוגר בשנייה מגיל 25, אלא כי ברגע שמקשיבים למוזיקה שלו, שמנתחים אותה ואת ההתפתחות שלה לאורך 30 שנות קריירה, כשמנסים לפענח איך הראש המוזיקלי הזה עובד, זה נהנה ברור – האיש הוא חייזר, כנראה שהיה פה לפני שהגענו לכדור הארץ, וכנראה ישאר גם אחרינו. פשוט אין דרך אחרת להסביר את זה.

לאורך שנותיו פארל לקח על עצמו הרבה תפקידים מוזרים – רק לפני חודשיים הוא מונה למעצב בגדי הגברים של לואי ויטון – ולמרות שכנראה גם אלוהים מכיר אותו בתור "ההוא מהשיר השמח עם הכובע המוגזם", לא צריך להכיר את פארל יותר מדי כדי להבין שהוא תמיד היה, ותמיד יהיה, קודם כל מפיק. זה התפקיד בו פרץ לתודעה הציבורית אי אז בראשית האלפיים (יחד עם צ'אד הוגו, שעוד נגיע אליו), וזה רכיב האישיות הכי בסיסי שלו. הוא לא חסר גיל, לא הבחור עם הכובע, לא זה שדופק פזמונים בפלצטו – הוא המפיק פארל וויליאמס. ואם רוצים להבין את ה-DNA של היוצר המיוחד הזה,  אפשר למצוא את הכל בההרי המוזיקה שהפיק.

למשך תקופה מסוימת (2000-2004, ליתר דיוק) לא יכלתם לשמוע שיר פופ מבלי לזהות את טביעת האצבע של הנפטונז, צמד ההפקה שיצר יחד עם צ'אד הוגו. הם שלטו בכל הז'אנרים – היפ הופ, ארנ'בי, פופ, פ'אנק – אפילו כמה שירי רוק, דרך הרכב הצד הנפלא שלהם, N.E.R.D. כמו מגפה של סאונד, הסגנון שלהם הופץ ממקור אחד, והתפשט ברחבי המוזיקה במהירות מסחררת. זה התחיל בשוחות המוזרות של ההיפ הופ של אולד דרטי באסטרד והדפקה המדהימה של קאליס ומיסטיקל, נמשך לג'יי זי ומשם חצה לג'סטין טימברלייק, שפרץ עבורם סחר פופ ששטף את בריטני ספירס, מדונה ובערך כל מוזיקאי אחר שרצה להיט באותם השנים.

לא פעם, כשמפיק מסוים שולט באופן כל כך מוחלט על הסאונד, לעולם נמאס די מהר. ואין ספק שהצמד התרחק אחד מהשני, וגם טיפה מהמיינסטרים, לאורך השנים. אבל זה לא כי לעולם נמאס, אלא כי הם לא רצו לחזור על עצמם. מה שהאזנה לאותו רצף להיטים מרמז, הדיסקוגרפיה המלאה של פארל והנפטונז בכללי מוכיחה – הם מעולם לא הפסיקו להביט קדימה. בזמן שכולם היו במקום אחד, הם היו בעתיד, בחלל, מחוץ לכל ספרה. והמוזיקה בהתאם, בין אם זה היה להיט מיינסטרים או הזיית צד, נשמעה מהחלל.

בואו ניקח לדוגמה שני שירים שיצאו בהפרש חודשים קצר. הראשון, להיט פופ ענק של ג'סטין טימברלייק, הסינגל הראשון מאלבום הבכורה המופתי "Justified", שהוציא את טימברלייק מעולם להקות הבנים ובנה לו את קריירת הסולו – "Like I Love You". הנפטונז לקחו כלי כל כך בסיסי, גיטרה אקוסטית פשוטה, ויצרו בעזרתו מקצב יוצא דופן. לא שמעתם את הקיצוב הזה עד כה. התופים הפריכים שמכסים אותו רק מסיחים את הדעת מהלופ גיטרה יוצא הדופן הזה, הסאונדים הקטנים והמוזרים שמפעפעים בשיר רק מסתירים כמה זה בסיסי, וכמעט אי אפשר להבין איך שיר שכזה הפך ללהיט, ונשמע כל כך קליט.

וממול, הזיה: השיר "Light Your Ass On Fire" עם באסטה ריימז, שיצא באלבום ההפקה הראשון שלהם מ-2003, "Clones". ביט שנשמע כאילו כולו בנוי נטו על צלילי לייזר, תופים מרוסקים דיגיטלית וסנייר שמתנגן כמו כלי מיתר רוטט. אם חייזרים היו מגניבים, זו היתה המוזיקה שהם היו מנגנים מהחללית, עם החלון פתוח. זה שיר כל כך מוזר, ועם זאת כל כך קליט. כמו השיר של טימברלייק, יש בו גרוב מקפיץ באופן כמעט בלתי רצוני, באונס פנימי שמניע כתף כתף עד שאי אפשר להתנגד. ושניהם נשמעים כל כך נפטונז, וכל כך מחוברים מוזיקלית, ועם זאת כל כך שונים. וכך היה עם כל שיר -מדונה מול הקליפס, מיסטיקל מול גווין סטפאני, ובהמשך הדרך, קנדריק לאמאר מול פסקול המיניונים.

אבל הכח הגדול ביותר של פארל לא בהפרדה, אלא בחיבור. באלכימיה המוזרה של נקי ומלוכלך. הוא עדיין מבריק בלקחת את המוזיקאים הכי מטונפים ולתת להם את ההפקה הכי יפה, או להביא את כוכבות הפופ הכי נוצצות ולטנף להם את הסאונד. הוא החומר שהגיע מהחלל כדי לחבר את הכל בתבניות תופים מקפיצות תחת. הדוגמה הכי טובה לכך הוא שיר שהוציא רק לפני כשנה – "Cash In Cash Out" עם 21 סאבג' וטיילר דה קריאייטר. הוא נשמע מוזר לאללה, כמעט חורק, התופים מרגישים נגררים, ה-808 מכה ברטט עמוק ולאורכו יש צליל מציק במכוון שנשמע כמו פארל מאנפף צופר. אבל 21 סאבג' נשמע פשוט נפלא על היצור הזה, וטיילר – המעריץ והתלמיד הכי גדול של פארל – פשוט מרחף כמו עטלף ועוקץ כמו ערפד.

כי כשראפרים טובים, או בעצם מוזיקאים טובים, פוגשים את פארל הוא מטיס אותם למעלה. אמנים אקצנטריים כמו מיסטיקל, אגדות שהשתעממו כמו סנופ, ראפרים חד-גונים כמו פושה טי או מפלצות כמו ג'יי זי – כולם מרוויחים מפארל, כי הוא מכריח אותם לצאת מהקופסה. כל קופסה. אף אחד לא נשמע אותו הדבר עם פארל, ואף אחד לא נשמע לגמרי כמו עצמו. הוא אמנם לא נשמע מספיק עסוק כמו בשנות השיא, אבל פארל עדיין דוחף את כולם קדימה, ואל תופתעו אם הוא פתאום יצוץ עם עוד להיט כמו "Get Lucky" שישנה את כל הסאונד של המיינסטרים לרגע, או מעבר. ככה זה כשאתה חייזר, תמיד יש מאיפה להפתיע.