"פוליצר היה המאסטר של הקליקבייט, הפרס שייסד הוא ניסיון כפרה"

נדמה שכולם יודעים מה זה פוליצר. אבל מי יודע מי היה פוליצר? הפרס היוקרתי ביותר בעולם העיתונות והתיאטרון האמריקאי הוא מורשתו של מהגר יהודי חסר כל מהונגריה, שהגיע לבוסטון בגיל 17 והתחיל את חייו באמריקה כחייל במלחמת האזרחים. כמה שנים אחרי כן הוא כבר הפך לבעליו של אחד העיתונים הגדולים והמשפיעים באמריקה. סיפורו המרתק של מי שלא פחד לקרוא תיגר על הנשיא תאודור רוזוולט (וחטף על כך תביעת דיבה), ובערוב ימיו התגורר על יאכטה גדולה שהפליגה בימים, מסופר בסרט התיעודי "ג'וזף פוליצר – קול העם", שיוקרן בפסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים (סינמטק ירושלים, החל מחמישי 19.12 ועד 26.12).

הסרט מגלה שהמונח "פייק ניוז" כבר היה קיים בסוף המאה ה-19, כשפוליצר נאבק בוויליאם רנדולף הרסט על תשומת ליבם של הקוראים ונגרר לשימוש באסטרטגיות לא אתיות. תהיתי אם זו הייתה הסיבה לכך שהסרט נוצר דווקא עכשיו, אבל לדוקומנטריסט הניו יורקי אורן רודבסקי הייתה תשובה אחרת.

מתוך "ג'וזף פוליצר – קול העם"

"פוליצר הבין שהחדשות הן לא רק מה שקורה במעמד הגבוה ובפוליטיקה, אלא גם מה שקורה בלואר איסט סייד. לא היו אז רדיו, טלוויזיה ואינטרנט, ופוליצר הצליח להכניס לעיתון כל מה שאנחנו חושבים היום על הבלוגוספירה"

"אחד המפיקים השותפים שלי שאל אם ארצה לעשות סרט על ג'וזף פוליצר. לא היה לי מושג עליו. מצאתי כמה ספרים, בהם אחד שכתבה המזכירה שלו על שנותיו האחרונות, שסיפק מבט על מי הוא היה כאדם, מעבר למוניטין שלו כגאון. לא ידעתי שהוא היה עיוור, על הרגישות הקיצונית שלו לרעש, על הזיכרון הפנומנלי. הוא היה איש עצבני שאמר שכדי להיות אפקטיבי, עיתונאי חייב לעשות לעצמו אויבים, ולכן לא היו לו חברים. הוא התחיל לסקרן אותי.

"התחלנו לעבוד על הסרט עוד לפני הבחירות של 2016, ולפני שהמונח פייק ניוז חזר לפני השטח. מה שבלט אז היה שהעיתונאים היו תחת איום. עיתונים יומיים ומקומיים נעלמו מדי יום. אפילו הניו יורק טיימס עבר תקופה קשה. זה היה לפני שמיליארדרים התחילו לקנות עיתונים. חשבתי שיהיה רלוונטי לעשות סרט על פוליצר, לא רק בגלל שאנשים לא ידעו מי הוא, אלא גם בגלל אמונתו שהעיתונות חשובה לדמוקרטיה, ושלחשוף עוולות זה חשוב, ושהאמת חשובה. ואז עלה טראמפ, ופתאום גם העובדה שפוליצר היה מהגר צברה משמעות גדולה. מהגרים באים הנה כי זאת מדינה דמוקרטית וחופשית. גם פוליצר רצה לברוח ממשפחתו ומארצו ומכל המהפכות הכושלות של 1848. מדהים כמה הסרט נעשה רלוונטי. יש היום פיצול בין אנשים שמאמינים שהכי חשוב לספר את האמת בקשר של מה אנחנו עושים עם המדינה שלנו ועם חיינו, לבין אלה שזה כבר לא חשוב להם. זה המשבר הגדול של זמננו".

למדתי מהסרט שפוליצר לא רק לחם את מלחמותיהם של המעמדות המנוצלים, אלא גם הבין איך לפנות לקוראים באמצעות כותרות מפתות. אפשר להגיד שהוא המציא את הקליקבייט?
"הוא היה המאסטר של הקליקבייט. הוא הבין שהחדשות הן לא רק מה שקורה במעמד הגבוה ובפוליטיקה, אלא גם מה שקורה בלואר איסט סייד. לא היו אז רדיו, טלוויזיה ואינטרנט, ופוליצר הצליח להכניס לעיתון כל מה שאנחנו חושבים היום על הבלוגוספירה. זה מה שעושה אותו מודרני. הוא ידע איך לספר סיפור – לקח השראה מדיקנס שערבב את הגבוה והנמוך. עיתונים היו מוציאים אז 6-7 מהדורות ביום, והמפרסמים פרסמו בכולן. פוליצר היה איש עסקים והבין שלא מספרים את כל הסיפור ביום אחד. את המאבקים שלו, כמו חשיפת השחיתות סביב החפירה של תעלת פנמה, הוא לא פרסם בעיתון אחד, אלא בנה על סדרתיות. זה כמו צפיית הבינג' של היום".

הבמאי אורן רודבסקי (צילום: קלייר רדן)

"פוליצר היה איש עסקים והבין שלא מספרים את כל הסיפור ביום אחד. את המאבקים שלו, כמו חשיפת השחיתות סביב החפירה של תעלת פנמה, הוא לא פרסם בעיתון אחד, אלא בנה על סדרתיות"

הסרט מספר גם על העיתונאית נלי בליי שב-1887 התאשפזה במוסד לנשים משוגעות כדי לכתוב על התנאים המזעזעים שם. היו עוד עיתונאיות באותה תקופה?
"חדר העיתונות היה כמעט כולו גברי. היו נשים בודדות. נלי היתה רדיקלית לזמנה, אבל לא יחידה. פוליצר לא בהכרח קידם נשים. מבין שבעת צאצאיו, רק הבנים היו מעורבים בעיתונים שלו. הבנות לא. גם לא בדורות הבאים".

היהדות שלו לא עמדה בדרכו?
"יש אנשים שטוענים שהוא טען שאימו לא היתה יהודייה. בדקתי, היא הייתה יהודייה. ביקרו אותו בחריפות בעיתונים המתחרים, וקראו לו ג'וליצר. כשתאודור רוזוולט תבע אותו תביעת דיבה על הגילויים סביב תעלת פנמה, הוא אמר דברים מכוערים שנקראים כאנטישמים, למרות שהוא לא השתמש במונחים ישירים. והיו מועדונים בניו יורק שלא קיבלו אותו; לא ברור אם היה אכפת לו. הוא נהנה לעשות לעצמו אויבים. חשב שזה פרובוקטיבי להיות מוצא מהכלל. גם העובדה שאוניברסיטת קולומביה לא מיהרה לקבל את הצעתו לתרום לה כסף להקמת בית ספר לעיתונות, ודאי נבעה מכך שלא רצו לשים את שמו על הבניין. בית הספר הוקם רק אחרי מותו, ומומן מהכסף שהוריש לצורך כך בצוואתו".

מה הסיפור של הפייק ניוז?
"במהלך מלחמת ארצות הברית-ספרד בסוף המאה ה-19 היריבות עם הרסט הובילה לתקופה שבה שני העיתונים דיווחו דיווחים כוזבים על המלחמה. בתו של פוליצר מתה חודש לפני המלחמה, ולא ברור עד כמה הוא היה מעורב בפרסומים היומיומיים. נראה לי שמאוחר יותר הוא רצה לכפר על כך, ולכן העניק פרסים לעובדים בעיתון עוד בחייו, וגם הורה בצוואתו על ייסוד פרס לעיתונות. הוא לא דרש שהפרסים ייקרא על שמו. זה קרה אחרי מותו".

גייסת לסרט שורה של כוכבים מהשורה הראשונה. אדם דרייבר הוא הקריין. ליאב שרייבר מגלם את פוליצר, וגם רייצ'ל ברוסנהן ("גברת מייזל המופלאה"), לורן אמברוז, טים בלייק נלסון, סבסטיאן סטאן ושחקנים מוכרים נוספים מספקים את קולותיהם. איך השגת אותם?
"אני מכיר את ליאב מלפני שנים כשניסינו לעבוד ביחד, אבל עד שהשגתי את התקציב לסרט הוא כבר לא היה פנוי. אחר כך הוא ביקש שאקרא תסריטים שלו ופיתחנו היכרות ידידותית. הפעם זה הסתדר. ברגע שיש לך את ליאב שרייבר זאת חותמת אישור וכל השאר הסכימו גם, ועבדו בעבור תעריף יסוד. שחקנים רוצים שיכירו אותם במגוון דברים, והנושא עניין אותם. זאת לא רק טובה, זאת גם הזדמנות. לתפקיד המספר חשבנו על אדם דרייבר. היה לו רק חלון זמן קטן בין המון סרטים. היו לי כמה שעות איתו והוא היה מתוק ונהדר".

← "ג'וזף פוליצר – קול העם" יוקרן בסינמטק ירושלים ב-26.12 במסגרת פסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים