פוסט מורטם

גבריאל בלחסן – "חייך עכשיו"

שני אלבומי "אחרי מות" יצאו לאחרונה. האחד של אריק איינשטיין שמשלב הוצאה מחודשת של האלבום המשותף לו וליוני רכטר, "משירי אברהם חלפי", עם כמה משירי המשורר שהקליט איינשטיין לאורך השנים, עם רכטר ומאוחר יותר עם גיא בוקטי. השני הוא "חייך עכשיו", אוסף סקיצות של גבריאל בלחסן שלוקטו מהאולפן של אחיו ידידיה בתלמי אליהו. בעוד האלבום הראשון לא מקבל ערך מוסף ממותו של איינשטיין, גם לא בזכות השירים החדשים – שרובם אינם מאפילים לדרגת האלבום המקורי – האלבום השני מזמן חוויה שונה מזו שהכרנו מאלבומיו הקודמים של בלחסן, ויותר מכל דבר אחר היא בעיקר מטרידה.

גם כשהיה בחיים דרשה האזנה לאלבום של בלחסן מצב נפשי מסוים, ולא פעם לוותה בהיסוסים. לעוצמות שהפיקו המילים הנוקבות, הגיטרות המיוסרות וההגשה קורעת הלב של בלחסן היה כוח יניקה ששאב את המאזין עמוק אל תוך עולם שלעתים היה מכאיב, מטורף ואימתני מדי. אחרי שהמכשיר סיים לנגן היית יוצא אל הרחוב עם מבט אחר על המציאות, סחוט רגשית מחד גיסא וער יותר לרגעים של חסד מאידך גיסא.

אחרי מותו נדמה שאי הנוחות שלפני הישמע הצליל הראשון באלבומו רק גוברת. כמה דקות מתחילת האלבום, לצד הרתיעה הרגילה שמא הבערה של בלחסן תשלח את גציה ותשרוף גם את נפש המאזין, פתאום מבצבץ גם איזה רגש אשם. כשמפרקים אותו לגורמים, מגלים שהרגש זהה לייסורי המצפון שעולים מצפייה במתמודד מתרסק בתוכנית ריאליטי, או מצפיה בסרטי אסונות, בדגש על אותן שניות לפני שהקריין מרגיע שכל המצולמים יצאו מהעסק בשלום.

בניגוד לניצולי האסון, המציג ב"חייך עכשיו" לא שרד. הידיעה הזאת הופכת את ההאזנה לאלבום לסוגיה מוסרית: הנה לפנינו אדם זועק את כאביו ואנחנו אומרים "זה שיר". לא זאת בלבד, אנחנו גם בוחנים את קריאת המצוקה באמות מידה אמנותיות, ואם לא די בכך גם מפיקים ממנה עונג. הערעור המוסרי מתגבר כשנזכרים בהופעה ההיא בבארבי, שבה הפסיק בלחסן לשיר בעיצומו של "בתוך הצינורות" וקרא: "זה לא שיר, אלה החיים שלי".

עכשיו, אחרי שקרה מה שקרה, האלבום החדש ובעיקר השיר "טעות", הופך לשילוב בין כתב אשמה לתחינה. בתחילתו בלחסן מציב מולנו מראה, והבבואה המשתקפת בה היא שלו עצמו, אדיש לנרקומן כחוש שצולל בקדמת האוטובוס. בסופו הביקורת מופנית ישירות אלינו: "אתה מצמרר אתה מרגש הן אומרות לי/ ואני רוצה למעוך להן את השדיים שלהן/ המילים הן כמו אוויר מזוהם בשבילי/ תנו לי אישה אחת לא יותר… וקצת כסף נזיל/ קחו ממני את העשן השחור שסותם לי את הריאות/ ואני אודה לכם ולא אציק לכם יותר לעולם". המלמול שבו המילים נאמרות – כזה שמאפיין את מי שדעתו מעורפלת – מעניק משנה תוקף למילים, כשלפרקים נשמטת לבלחסן מילה או שתיים.

ייתכן שהסיבה להגייה הבעייתית היא השלב הראשוני שבו נמצאים השירים, והגיוני שבשלבים הבאים של העבודה השיבושים היו מתוקנים וכך גם החרחור בצליל שנובע מעבודת מיקס התחלתית. אולם כעת התמונה שעולה בראש היא של מוכה הגורל מתחילת השיר, שדברי השבח שמורעפים עליו הם לא יותר מלעג לרש. בלחסן מתחנן אלינו לנפץ את הדימוי של אמן מיוסר שמעשן סיגריה בסיגריה, מבקש לעצמו חיים שלווים, בורגניים, עם אישה אחת וקצת מזומן, ובתמורה מבטיח לא להציק לנו יותר, לעולם. ואנחנו משיבים ב"חבל על הזמן, מצמרר".

השורה התחתונה: האמת העירומה