פוסט פרידה: האלבום החדש של איגי פופ הוא סיבוב נצחון אחרון

“אני מחפש את ואלהלה האמריקאית", מכריז איגי פופ בשיר השלישי של האלבום החדש שלו, "Post Pop Depression". איזה דבר משונה לומר. מי אם לא איגי פופ, לוחם הPאנק הזקן, חרמן ומנוול כתמיד, עדיין בלי חולצה אבל עם כל השיניים, הרוויח מזמן את מקומו בהיכל התהילה שאליו הולכים כל הגיבורים הגדולים אחרי מותם? "אין לי שום דבר מלבד השם שלי", הוא נוהם בסוף השיר. איזו הכרזה מבריקה כשהיא מגיעה מאבי הPאנק, ששמו הוא פופ.

פופ, שיחגוג בחודש הבא את יום הולדתו ה־69, כבר אמר שמבחינתו "Post Pop Depression" הוא האלבום האחרון. זהו. נגמר. קשה להימנע מאסוציאציות ל"Blackstar", אלבום הפרידה האפל והפטאליסטי של חברו ושותפו דיוויד בואי (שגם הוא יצא סמוך ליום הולדתו ה־69), אבל הן לא שורדות את השמיעה הראשונה. הכותרת מבטיחה "דיכאון לאחר פופ", אבל הדיכאון הזה, כך מרמז הטון העוקצני והמשתלח של פופ, הוא זה שאמור להיווצר אצל המאזינים לאחר צאתו לפנסיה המיוחלת בתום כמעט 50 שנות קריירה.

האלבום נוצר בשיתוף פעולה עם סולן קווינס אוף דה סטון אייג', ג'וש הומי (שהפיק, ניגן על כמה כלים וסייע בכתיבת השירים). זהו רעיון מבריק: בעוד 26 שנות חיים – דור שלם – מפרידות ביניהם, יש לשניים הרבה במשותף: הומי, כמו פופ, הוא אינטלקטואל רוקנ'רול עדין שמסתתר מאחורי חזות מחוספסת, והחיבור ביניהם עשיר ופורה. פופ והומי הצליחו (בגיבוי מאט הלדרס מארקטיק מאנקיז על התופים) להקליט אלבום שהכלים בו נשמעים כאילו הם מדברים. הגיטרות ב"German Days", הבס ב"Gardenia", הפסנתר ב"Chocolate Drops", סולו הגיטרה הנפלא ב"Paraguay" – כולם עשירים כל כך מלודית שמתוך הסאונד שלהם כמעט בוקעות מילים.

הומי חכם מספיק בשביל לא לנסות להפיק אלבום של קווינס אוף דה סטון אייג' עם איגי פופ בתור סולן – אין כאן זכר לרוק הפסיכדלי הכבד והרומנטי שלהם (השיר הכי קווינס באלבום הוא "Vulture", כולו פארסת מערבונים אחת גדולה, עם גיטרה מקסיקנית ויללות מופרכות של פופ, בדיוק בהתאם לחוש ההומור המוגזם של הומי).

מנגד פופ לא מנסה לחזור בכוח לרוקנ'רול המטונף של הסטוג'ס (כמו באלבום האיחוד שלהם מ־2013, "Ready to Die") וגם לא מנסה להישמע בוגר ומתוחכם באמצעות אפיזודות ג'אז תמוהות כמו באלבום הקודם שלו. הוא לא מסכם שום דבר, רק אותו פאנקיסט זקן, חרמן ומנוול. את "Paraguay", השיר הסוגר של האלבום, הוא פותח במילים "אני הולך למקום שהמפסידים הגרועים הולכים, לקבור את הפרצוף ולבזבז את הכסף שלי – פרגוואי". ככה נשמעת תוכנית הפרישה של איגי פופ: סוחפת ודרמטית בלי להיות פומפוזית. זהו השיר הארוך באלבום (כמעט שבע דקות), ובכל פעם שנדמה שהנה, הוא נגמר, בוקע מתוכו מהלך חדש ואיגי פופ משתהה, כמו לא רוצה ללכת. רק עוד סולו גיטרה, רק עוד כמה מילים.

"חיות פרא אף פעם לא שואלות למה," הוא קובע, "הן פשוט עושות מה שהן עושות". ואז הוא נעלם.

שורה תחתונה: סיבוב ניצחון