תפס אותנו בפופיק: המאייר ומעצב החולצות הכי בועט שעבר לכם מתחת לרדאר
הוא עיצב לדודו פארוק ולזמרת האמריקאית מיטסקי, מאייר את האהבה שלו לדינוזאורים, מדפיס את ההתמודדות שלו עם חרדה ועובד במרץ על להפוך למותג. אם עוד לא שמעתם על Pupik – עכשיו זה הזמן
אם יצא לכם להתהלך בעיר בחודשים האחרונים ולסובב את הראש בעקבות חולצה, ז'קט או פוסטרים מאוירים בצבעים מסמאי עיניים, דינוזאורים מוצבים בתנוחות פרובוקטיביות, המבורגרים מתאבדים וכיתובים באמהרית – כנראה נתקלתם באחת היצירות של Pupik. את כולן מלווה אותה יד, אותם קווים מדויקים, אותן דמויות מתוקות להחריד ובעיקר הרצון הבלתי נשלט כמעט להסתכל, לנסות לפענח מה מתרחש בהתפוצצות הצבע הפסטלית. את שמו וזהותו ביקש Pupik שנשמור במערכת, אך על הסיפור מאחורי היצירה שלו יש לו הרבה מה לומר.
"שיחקתי דיאבלו כשהייתי קטן ולאחת הדמויות שלי קראו Pupik. אני אוהב את איך שזה נשמע, את איך שההברות של המילה מסודרות, אז החלטתי ללכת על זה כשם", הוא מסביר. "לא למדתי לצייר או לעצב, פשוט תמיד עשיתי את זה. בגיל ההתבגרות התחלתי לעשות גרפיטי ואחרי הצבא הלכתי לכיוון הייטק ועיצוב אפליקציות, עבדתי בזה קצת אבל החלטתי שאני חוזר לציור. באיזשהו שלב רציתי ללבוש את האיורים שלי – אז פשוט עשיתי את זה".
עוד כתבות מעניינות:
אתגר האינסטגרם החדש שמקים את בובת הבראץ לחיים
טרנד המשקפיים המיותר שחורך את הרשת
7 מותגים שאסור לכם לפספס ביריד דרס קוד סוף עונה
בשלוש השנים האחרונות Pupik מפרסם בגדים למכירה בעמוד האינסטגרם שלו, באאוטסייד סוסייטי ובקיוסק של הכולי עלמא, שם הוא גם שותף פעיל ביצירת שפות עיצוביות ופוסטרים לאירועים. הוא עיצב פוסטרים לדודו פארוק ולראפר שקל, עבד עם הקומיקאי האמריקאי חניבעל בורס ועיצב לזמרת היפנית־אמריקאית מיטסקי. "אחרי התערוכה הראשונה בכולי עלמא התחלתי לעצב להם תפריטים, הם מאוד נתנו לי להתפתח ולא שמו לי קווים אדומים. היום אני עובד על להרחיב את Pupik למותג של ממש, אני מוציא עוד ועוד דברים ומתחיל להתעסק בעיצוב של בגדים, קונה בדים ומכין אותם מאפס. לא למדתי עיצוב אופנה או איך לייצר בגד, אני פשוט אוהב את המקום הזה של לנסות לבד ולראות לאן זה לוקח אותך, לעשות טעויות".
איך זה מרגיש לראות אנשים לובשים את האיורים שלך?
"זה נורא מגניב. הבגדים והאיורים שלי זה המקום שבו אני מתפייס עם כל מיני אישיוז. אני פורק את מה שאני מרגיש ומתמודד עם דברים שעוברים עליי וזה נחמד לראות אנשים שמזדהים עם זה. זו הסיבה שאני מעדיף לשמור על Pupik, זה נותן לי את האפשרות ואת המרווח האישי לגשת לנקודות שלא הייתי ניגש אליהן ביומיום – חרדה, סקס, אקזיסטנציאליזם, גוף וקבלה של תחושות קשות שאתה לא בהכרח רוצה שיהיו לך.
כשזה Pupik אז לא יודעים אם היוצר הוא גבר או אישה, מצד אחד זה סופר אסתטי ויפה עם לבבות ומצד שני נורא בוטה וגס. אם אתה רואה את הדברים שלי אתה יכול לחשוב שאני בן אדם מאוד נוירוטי, מיני ובוטה, אבל בפועל זה לא נכון. בשורה התחתונה אני עושה הכל בשבילי ולעצמי".
מאיפה מגיעים לך רעיונות לאיורים ולעיצובים?
"הייתי ילד טבע, נורא אהבתי דינוזאורים ותמיד היו לי ספרים על דינוזאורים. הם נכנסים עד היום כרפרנסים. אני אוסף אבנים ומאובנים וכל מיני שיט כזה, וכשהתפתחתי יותר עם Pupik הבנתי שאני רוצה להכניס את עולם הילדות שלי עם המקומות שאני נמצא בהם כאדם בוגר. חייתי שנתיים באתיופיה כחלק מהעבודה של אבא שלי, והתרבות הזו השפיעה עליי מאוד. אני משתמש בשפה האמהרית די הרבה ממקום של חיבור לחוויות שחוויתי בתור ילד, ובכלל אני חושב שריבוי תרבויות בתוך אמנות זה חשוב. אני מאוד אוהב פוסטרים יפניים משנות ה־60 וה־70 ואת החיבור בין מתיקות למשהו שהוא מורבידי. הייתי אומר שזה שילוב של פוקימון, דיאבלו, טבע ודינוזאורים".