חזרנו אחרי 20 שנה לצפות ב"פוקימון". הנה מה שגילינו

1.

הדמויות הטובות בפער הן, כך מסתבר, צוות רוקט. עם לוק אופנתי שלא יבייש גם את אחרון ההיפסטרים מדרום העיר, הם תמיד יופיעו בחולצות הבטן החתוכות שלהם, אנדרוגנים להפליא, ושורדים בכל תרחיש. יש להם משאבים שלא יביישו את הקג"ב ויכולת חריזה של משוררים. לא זכורים לי באד-גייז כל כך אייקוניים. הלוואי שכל הרעים בחיים האמיתיים היו ככה.

2.

מדהים כמה אפשר להשיג עם תבנית מוצלחת. כשהייתי בת 7, חשבתי שכל פרק בפוקימון מדהים בפני עצמו והייתי במתח. בצפייה חוזרת, כל פרק בנוי פחות או יותר אותו דבר. העלילה חוזרת על עצמה במבנה פשוט – סיבוך ופתרון – ועל התבנית הזו ההפקה בנתה אינספור וריאציות שמתרחשות במיקומים שונים, וכמובן, עם פוקימונים שונים. כבר 1,223 פרקים כאלה.

3.

אין ספק שבמובנים רבים, הסדרה הקדימה את זמנה. ההבנה שהפוקימונים (אף על פי שאלו מדברים בשפה משל עצמם) הם יצורים תבוניים עם תחושות ורגשות היא לא פחות מחתרנית. בתחילת הסדרה, אש מתקשה ביחסים שלו עם פיקאצ'ו, והוא מתייחס לפוקימונים כאובייקט שנועד לשרתו. גם בהמשך הסדרה היחסים נשארו בעייתיים: מאמנים מתחרים בכוחות הפוקימונים, מה שמזכיר קרבות כלבים. עם זאת, ברוב הזמן, הפוקימונים הם דמויות משל עצמם, עם אופי ואישיות. בסדרות ילדים זה לא עניין חריג שליצורים יש חיים ותבונה, אבל יצורים ללא שפה, שההאנשה שלהם היא רק חלקית, ומתפקדים כדמויות מניעות עלילה לכל דבר? זה כבר חידוש מעניין.

4.

הסדרה אולי מתקדמת ביחס שלה לפוקימונים וליצורים שלא דוברים את שפת בני האדם, אבל היא עושה דה-הומניזציה קיצונית מאד לנשים. מחד, נשים יכולות להיות בעלות מקצוע מעולות שמנהלות ערים. הן שוטרות, אחיות ומנהלות מרפאה. מצד שני – הן מעין שכפולים של עצמן, וזה עניין מוצהר לחלוטין. כל האחיות שמנהלות מרפאות נראות זהות, ומחזיקות בשם זהה: האחות ג'וי. הן תמיד אותה אחות עם אותו השם בכל מרפאה, אבל זו לא באמת בדיוק אותה ג'וי, אלא רק שכפול זהה. כך גם המקרה עם השוטרת ג'ני. זה סוג מאד מוזר של יחס לנשים כנותנות שירות חסרות אישיות ועמדה.

5.

במבט מבוגר יותר נפלה עלי הבנה פרקטית שדי מנפצת את הפנטזיה המתוקה על שלושה ילדים-נערים שהולכים יחד ממקום למקום ללא ציוד, אוכל או קורת גג. המסע הזה קרץ לי הרבה יותר כשהייתי קטנה, ולא הבנתי שהם אמורים בעקרון לגווע ברעב, או לפחות להתעסק בלוגיסטיקה של הרפתקה כל הזמן. כשאש יוצא למסע שלו, לא ברור איפה הוא יגור או ישן, אבל אמא שלו רק מזכירה לו לא לשכוח להחליף תחתונים. זה לא מפריע לה, חלילה, שהוא יצא למסע אינסופי בלי אשראי, טלפון או אוכל בתיק.

6.

הפוקימונים, מסתבר, תמיד יותר מעניינים מה"בעלים" שלהם. אמנם כל אחד יכול לארוז פוקימון בכדור אדום, אבל היחסים של הבעלות והתלות הם תמיד מעניינים ומורכבים בין המאמן והפוקימון. אם אשווה למשל את אש, הגיבור הראשי, לפוקימון המפורסם שלו פיקאצ'ו – ברור מי מנהל את העניינים, מי חיוני למשימה, מי מגיב בהתאם לסיטואציות, מי דמות עגולה ומורכבת שההפקה בנתה בהמון תשומת לב לפרטים. ספוילר – זה לא אש.

7.

מה שכן, אש הוא אנטי-גיבור מדהים. הוא כל כך אפס, אידיוט, ילדותי, אימפוטנט – שהוא גורם לכל מה שסביבו להיות מגניב רצח. ברוק, ביחס לאש, הוא מאסטר פוקימונים מטורף שיודע להתנהל איתם ולשפר את החיים שלהם. מיסטי, ליד אש, היא אינטליגנטית, מובילה ומעניינת. היתרון של אש כדמות גיבור, אם כך, היא כמה אין בו גבורה ומנהיגות. וזה מעניין במיוחד, בהתחשב בכך שמדובר בדמות שאמורה להוות אולי איזה מודל לחיקוי עבור ילדים.

8.

המוזיקה של הסדרה היא פשוט וואו. אני לא יכולה להריץ אותה קדימה גם אם אני מאחרת לאנשהו. שיר הפתיחה נהדר גם בתרגום שלו לעברית – שבעיניי הוא אפילו יותר טוב מהמקור. אי אפשר להפסיק לשיר את השיר הפשוט אפי הזה, ויותר חשוב – אי אפשר לשיר אותו בלי להרגיש מגניב ברמות. אבל עוד יותר מעניינים הם שירי הסיום, שלעיתים מלמדים את שמות הפוקימון בעל פה באמצעות ראפ. להזכירכם, הסדרה שודרה לראשונה בשנת 1997.

9.

הפוקימונים, למרות היותם יצורים פנטסטיים שלא מדברים בשפת בני האדם, הרבה יותר קלים להזדהות. למי אכפת מבני האדם והרגשות שלהם כשיש את סנורלקס שמתעורר רק כדיי לאכול, או את ג'יגלי פאף שמרדים את כולם בשירה שלו, ואז מתעצבן ומצייר עליהם? כאילו… איזה מוד. ועוד לא התחלתי לדבר על כנופיית הסקווירטלים העזובים, שיש להם משקפי שמש שמופיעות כל פעם שהם רוצים לבצע מעשה קונדס חדש. אי אפשר לא לאהוב את זה.

10.

בסופו של דבר, זו סדרה על מסע והתבגרות. כל הדמויות שמלוות אותה מתחילתה לא חוות איזה מהפך אדיר, אלא מתקדמות ולומדות שלב אחר שלב איך להתנהל בעולם. הן עושות טעויות, בוחנות גבולות ומשתפרות תמיד. גם אם הן מתפתחות בן לילה ומשנות צורתן ללבל הבא, התהליך הוא תמיד הדרגתי, ריאלי מאד ונבנה לאורך זמן. וזה אולי הדבר הכי יפה שלמדתי מפוקימון – כילדה ואדם בוגר.