פחד ותיעוב ואף אדום: ריאיון עם הליצנית שריפאה פחד מליצנים

"לפני 14 שנה, כשהייתי שחקנית תיאטרון, שמעתי על קורס לליצנות רפואית שהנחה שלומי אלגוסי, שהיה הליצן הרפואי הראשון בארץ. לא כל כך הייתי בעניין כי רציתי ללכת לכיוון של שחקנית 'רצינית', אבל מה שראיתי במפגש של שלומי עם הילדים גרם לי קצת לשנות את דעתי", אומרת ענת זוננפלד, ליצנית רפואית וחלק בלתי נפרד מצוות בית החולים קפלן. "היה לו איזה משהו שאני לא יכולה להסביר עכשיו, אבל הילדים התחברו אליו בטירוף. הוא לא עשה הרבה אבל זה ממש עבד, ותהיתי איך הוא לא מפחד לגשת ככה לקהל שהוא לא מכיר".

אבל את שחקנית, את אמורה להכיר את זה.

"זה ההבדל המהותי. בתיאטרון העניין הוא בעצמך: יש לך טקסט, סצנה ופרטנר, ואתה עובד עם זה. בליצנות רפואית העניין הוא הילד – הצרכים שלו והמקרה שלו. אני נכנסת לחדר ואני לא יודעת מי הילד: מה המקרה שלו? בן כמה הוא? מה עבר עליו? אתה בא לשרת אותו. האגו של ליצן הוא מאוד קטן. הילד תמיד יידע יותר ממך, תמיד יהיה חזק יותר, אני תמיד אשתדל להראות את הצד הבריא שלו".

ממש לא מזמן זוננפלד נתקלה באתגר הפוך לחלוטין מזה שאליו היא מורגלת. בעוד בעבודה הרגילה שלה היא משתמשת בתחפושת הליצנית שלה כדי לעזור לילדים מאושפזים, במקרה זה היא ניסתה לעזור לילדה בת 12 מרחובות, נעמה קפילוביץ, להתגבר על הפוביה שלה: קלורופוביה – פחד מליצנים. כולנו אוהבים להגיד שליצנים הם מפחידים, אבל רבים מאיתנו גם מציינים בבדיחות הדעת שיש להם אספרגר או OCD ולא מתכוונים לכך עד הסוף. במציאות הבעיות הללו קשות בהרבה מהחרדה החברתית ומהנוירוזה הקלילה שלהן אנחנו מתכוונים. גם פחד מליצנים, מתברר, יכול להיות עניין לא פשוט כלל שמשפיע גם במקומות שבהם אין שום ליצן.

"אצל ילדים קולורופוביה יכולה לגרום לדפיקות לב מואצות, קשיי נשימה, סחרחורת ובחילות. מבוגרים שסבלו מקולורופוביה בילדות הם בסיכון גבוה יותר לסבול מדיכאונות כבוגרים", מסביר ד"ר אילן בוש, פסיכיאטר בכיר במרפאה של בית החולים קפלן. "יותר מזה, ילדים לא תמיד יידעו לבטא את הפחד שלהם באופן מילולי וברור ולכן האבחון הוא קשה יותר".

מה גורם לילדים ומבוגרים לפחד מליצנים?

"בדרך כלל הפחד מגיע ממאפייני הליצן המסורתיים, שהם מוגזמים מאוד: האף ענקי, וגם העיניים, הנעליים והאוזניים. זו דמות גרוטסקית ונוסף לכך יש מאחוריה בן אדם שהמאפיינים הללו מסתירים. זה איש שמתחבא מאחורי מסכה מאוד מוגזמת, והילדים לא יודעים איך הוא נראה. לפעמים הפחד נוצר בשלב שבו הילד לא מפתח עדיין בגרות קוגניטיבית. יש סרטי אימה שניזונים מהפחד הזה מליצנים ומציגים דמויות מפחידות שלהם, וחוסר היכולת להבדיל בין מציאות ודמיון יכול להוביל גם הוא להיווצרות הפוביה".

בלי פאניקה. ענת זוננפלד. צילום: כפיר חרבי

סיבה נוספת, מציין ד"ר בוש, יכולה להיות טראומת ילדות הקשורה איכשהו לליצנים. "יצא לי להיתקל פה בבית החולים באחות עם פחד מליצנים", מציינת זוננפלד, שמודעת היטב לשם הבעייתי שיצא למקצוע שלה. "היה לה זיכרון ילדות של ליצן שעשה קסם שאיכשהו גרם לה להיפצע קלות, ומאז היא לא מצליחה להתאושש מזה. היא הייתה ילדה, נורא נבהלה, וזה הפך למשהו שנשאר אצלה גם כמבוגרת, למרות שמדובר בסך הכל בשריטה".

אז איך הלך הטיפול?

"נפגשנו בבית הקפה של בית החולים כשאני באה על 'אזרחי' והתחלנו לדבר, כדי שהיא תכיר קודם כל את האדם שמאחורי המסכה ותרגיש בטוחה גם כשהמסכה תחזור. אחר כך לקחתי אותה לחדר ההלבשה והראיתי לה את התחפושת, מפורקת לגורמים, אחד אחד. לאט לאט לבשתי אותה ונתתי לה לשחק גם עם זה, ואז הלכנו לחדרים לעודד ילדים חולים".

וזה לא יכול להיות יותר מלחיץ מבחינתה?

"היינו מפסיקות את זה בכל שלב שהיא רוצה, ואז היינו הולכות ככה, גם אם אני רק עם אף. בשלב השלישי היא התלוותה אליי עם אביזרים לחדרים של מטופלים. זה התחבר לרצון שלה להיות שחקנית. גם אם היא פחדה מליצנים, זה מה שחיבר בינינו".

לא מוזר להיות מושא לפחד פתאום? העבודה שלך מוגדרת כמשהו מעודד.

"ממש לא. זה לא שתמיד אני רגילה להיות אהובה. זה לא תחום שהוא תמיד שמח וכיפי, זה תחום שבו לפעמים פוחדים ממך או סתם מזלזלים בך, בלי קשר לפחד מליצנים. את נכנסת לחדר לפגוש ילדים בבית חולים. זה לא אוטומטית שמח, אתה לא אוטומטית דמות אהובה, זו העבודה".