אכלנו את הפיצה-פלאפל של ארז קומרובסקי. האיש גאון, נו
זאת מנה מיוחדת ומעניינת שצולחת היטב את מכשול הפיצה הטבעונית, והרעש שהקראסט שלה עושה במפגש עם החיך הוא מסוג הדברים שעושים עליו סדרות תעודה בנטפליקס כדי למצוא. צריך לקוות שפיצה לבנטינה כאן כדי להישאר
למרות שכבר מזמן עברנו לנושאים יותר מעניינים כמו מלחמה, ממשלת שינוי וקציני מודיעין שנעלמים באמצע תל אביב, עדיין יש לנו כמה חובות לקורונה. יחד עם חצי חבילת המסיכות שנשארה לכם בבית, גם מטבחי הרפאים עדיין מרחפים בין חיים למוות אי שם במעמקי הוולט. לא מעט מטבחי משלוחים שהוקמו עבור הקורונה על ידי מסעדנים עקשנים וכמה שפים מפורסמים שחיפשו עיסוק צריכים עכשיו להחליט מה הצעד הבא – האם להחיות את רוח הרפאים שזימנו לעולם באופן מלא? האם לבחור בהמתת חסד לפני שזה הופך לנטל? ארז קומרובסקי, שהיה אחראי במהלך הקורונה לכמה הפתעות נחמדות ביותר (יחד עם קיוב קיטצ'ן) תחת בלאדי שיק, בחר באופציה מעניינת יותר – להעיר רוח חדשה ולתת לה גם גוף גשמי בקצה הצפוני ביותר של דיזנגוף.
"פיצה לבנטינה", שבאופן אירוני לא ממוקמת בכלל ברחוב לבונטין, היא הניסוי החדש והמסקרן במיוחד של קומרובסקי – פיצת שף מקומית ממטבח שהלכה למעשה, מהווה מטבח רפאים עם חלון הזמנה. כמו לפתוח פיצריה בלי כאב הראש הזה של באמת להתמודד עם לקוחות. נכון לפתיחתה, אין שום דבר מזמין בחזית המאוד דלה של לבנטינה, שמורכבת משני שולחנות בר ארעיים (שבעיקר מספקים מקום מנוחה זמני לשליחי וולט עייפים) עם מקום ל-12 אנשים ומסך הזמנה דיגיטלי, כיאה לדור החדש של מסעדות הרחוב. רק כשמתקרבים אפשר להריח את ריח הפיצה המשכר ולראות דרך דלתות הזכוכית את המטבח הכסוף, הפרקטי, שמחזיק טאבון ענק וכמה פינות למתוח בצק.
בהיעדר חוויית מסעדה כל מה שנשאר לפיצה לבונטינה זה הפיצה. אוקיי, וגם יש פלייליסט נחמד שמלונקק עם קוד QR על הקופסה, אבל המשקל בעיקר על הפיצה וזהו. כאן קומורובסקי כבר השקיע מעל ומעבר עם ליין פיצות מסקרנות, מהן לקחתי שלושה: פיצה כביש 70 (קרם תירס, פטריות צרובות, בצל מדורה, עירית, אנשובי וגבינת מנצ'גו. 76 ש"ח), פיצה ג'רוזאלמה (פלאפל, כן כן, וגם עגבניות שרופות, שרי קונפי, סחוג וטחינה. נכון, היא גם טבעונית. 68 ש"ח) ואת הפיצה המתוקה, פיצה כנאפה נצרתית (ריקוטה ומוצרלה, שערות קדאיף בסאמנה, פיסטוק קלוי וסירופ שושנים. 65 ש"ח). הטעמים כולם בהשראה מקומית, הגישה מקורית וחרף היעדר מקום ישיבה נוח, הסקרנות שהיא מעוררת פשוט ענקית.
אבל לפני שאספר לכם מה טעמה של פיצת פלאפל, בואו רגע נדבר על בצק. זה כמובן לא מפתיע ש"לחם ארז" קומרובסקי מצטיין בבצק של פיצה, שלטענתו יצר בהשראת ספיחה לבנונית, אבל משמח לראות איך התאוריה מגולמת בשטח – מאפה דק במרכז ופריך ואוורירי בקצה, כזה שמצליח בקלות לשאת את משקל התוספות ועדיין להשאיר כמה בועות אוויר מושחמות עבור הקראסט. הרעש שהדבר הזה עושה במפגש עם החך הוא מסוג הדברים שעושים סדרות תעודה בנטפליקס כדי למצוא. ואז מגיעה הפיצה עצמה. או בעצם לפני, כי מי אוכל את הקראסט לפני הפיצה עצמה? רק רוצחים סדרתיים, זה מי.
אוקי אוקי, אז הנה טעמה של פיצה פלאפל: טוב. אפילו ממש טוב. זה לכל הפחות ניסיון ממש מיוחד ומעניין להתמודד עם מכשול הגבינה של פיצות טבעוניות, ומנה מיוחדת ומעניינת גם עבור סתם אנשים שרוצים לגוון את הפיצה שלהם. הפלאפל, שמגיע בצורת תערובת פלאפל מפורקת ופזורה על הפיצה (לא בשונה מתוספת בשר בקר), מוסיף טעם ומרקם שמרוויח לפיצה את השם הירושלמי, העגבניות והשרי מספקות קיק טעם מוכר ומעניין כאחד וציפוי כל המנה בטחינה, לצד הסחוג המצוין שמוגש לידה, הפכו את המנה לפתרון נפלא עבור טבעונים שרוצים ללכת בלי ולהרגיש עם, אולי למעט אפקט הגבינה הנמתחת הרצוי, ולטייק מקורי על המנה שראינו כבר באינספור גרסאות.
אבל אם אהיה כן, אני דווקא מעדיף את הטייק שקומרובסקי לקח על פיצה פולנטה – כביש 70, שהתגלתה כאחד הסלייסים היותר מצטיינים שראה המדור. טעמי אומאמי, מתוק ומלוח מתנגשים אחד בשני עם כל נגיסה, אף אחד לא משתלט, אף אחד לא נעלם, למען מטרה אחת, שהיא לעשות לי טעים. אני לא חובב אנשובי גדול, אבל בשילוב טעמי הפולנטיה (אוקי סליחה, קרם תירס), הפטריות שהיו עשויות לשלמות והבצל המפתיע היה ביס פשוט מושלם. על כל זה חתיכות מנצ'גו מספקת ריח וטאצ' גבינתי שמשלב נפלא עם המכלול ליצירת אחת הפיצות המקוריות והמצטיינות שטעמתי לאחרונה. לא אופתע אם הפיצה הזו תהפוך ללהיט, אולי אפילו יותר משהג'רוזאלמה תהפוך ללהיט טבעוני.
הפיצה השלישית, לעומת זאת, כנראה לא תהפוך ללהיט גדול במצבה הנוכחי. פיצה כנאפה הוא דווקא לא רעיון חדש, אבל כששף כמו קומרובסקי נוגע בה הייתי מצפה למשהו ממש יחודי. מקום זה קיבלנו את הפיצה הפשוטה ביותר בתפריט עד כה, מצופה בשפע שערות קדאיף ותו לא. שלא יהיה טעויות, זה טעים ומתקתק ונחמד לנשנוש (אם כי לא בתור קינוח לפיצה, זה קצת טו מאצ'), אבל זה הרגיש די פשוט. הריקוטה בקושי הורגשה מבעד למוצרלה, סירופ השושנים היה טעים במקומות שהורגש, אבל היה חסר ברובו ומעט הפיסטוק הקלוי שפוזר עליה לא יכל להציל את הפיצה הדי אנמית ולא מספיק הרפתקנית הזו. נו, לפחות הבצק עדיין נפלא והגבינות איכותיות במיוחד. בתכלס, פספוס קטן (ובר תיקון) במה שנראה כמו פיצריה שעוד תגדל הרבה מעבר לרוח הרפאים בקצה דיזנגוף.
פיצה לבונטינה, דיזנגוף 334, א'-ה' 16:00-23:00, ש' 18:00-23:00, 050-3558550, איסוף במקום ומשלוחים בוולט