אכלנו המון אוכל רחוב השנה. רק ארוחה אחת הפילה לנו את הלסת

כריכי בשר, שווארמות, דונרים, פיצות מוזרות, כיסונים, כריכי נקניק, מקסיקני, בגטים במילויים שונים, סנדוויצ'י מעדניה, פיתות עם שיפודים, דלי של עוף מטוגן, נקניקיות, תאילנדי, פיתות עם סטייק, קבב בסאלוף, כריך ויאטנמי, קריספי צ'יקן סנדוויץ', מקדונלדס, גריל צ'יז, גירוס, עוף ברוטיסרי, סביח, KFC, קרואסונים במילויים וכמובן – המון המון המבורגרים. אלו הם פחות או יותר רוב סוגי המאכלים שטרפתי במהלך 53 ביקורות אוכל הרחוב שכתבתי השנה כאן, ואין שום ספק שזה נתון מפחיד שצריך להדאיג את הרופא שלי. אבל בין כל אלו, רק ארוחה אחת בלטה מעל כולם.

המנה שתגרום לכם לדבר בפאטווה. "פלטבוש". צילום: מתן שרון

פלאטבוש היא חלומו של כל מבקר אוכל – מקום חדש שצץ משום מקום ומציע אוכל אקזוטי מהרגיל, כזה שאי היה אפשר למצוא בעיר, ועושה אותו פשוט נהדר. הם רק בתחילת הדרך, עוד לא השתפשפו סביב הפינות, אבל מנת הג'רק צ'יקן שלהם לבדה מצדיקה את התואר של המקום הכי טעים שאכלתי בו השנה. הסיפור, הגישה, המקוריות ומעל לכל – הטעם – הם מה שהפכו את הביקור בפלאטבוש ליותר ממושלם. חוץ מזה, פשוט תסתכלו על התמונות של האוכל המהמם הזה, ותגידו לי שאתם לא מתים לאכול. הנה הביקורת שנכתבה במקור ב-27.10 עם הכותרת "זאת אחת מארוחות אוכל הרחוב הטובות של השנה". עכשיו אני כבר יכול להגיד בביטחון שזו לא "אחת מ", אלא הארוחה הכי טובה שאכלתי ב-2022.

הביקורת:

הפעם הראשונה והאחרונה שביקרתי בניו יורק, לפחות נכון להיום, היתה לפני 13 שנים. אני זוכר מצוין את ההרגשה של לצאת מהסאבווי לראשונה, עמוס בתיק עצום שאמור להחזיק אותי לחצי שנה של טיול חוצה ארה"ב, להביט למעלה על גורדי השחקים של מנהטן ולהרגיש לראשונה בחיי בבית הרחק מהבית. עבור חובב היפ הופ כמותי, ביקור במולדת התרבות שקול לביקור של מוסלמי במכה. ועם כל הכבוד למגדלים הפוטוגניים של מנהטן, מיד ידעתי שאני רוצה להגיע לניו יורק "האמיתית", או לפחות זו שתפסתי ככזו – ברוקלין.

על פי הראפרים שגדלתי עליהם, ברוקלין היתה אחד המקומות הקשוחים בעיר, אבל עד שאני הגעתי לסיבוב באזור ב-2009 היא כבר עברה תהליכי ניקוי וג'נטרפיקציה שהשאירו אותה כאזור נעים להסתובב בו. אחד האזורים שיותר נהנתי להסתובב בו היה פלטבוש, ולאו דווקא בשל הקהילה היהודית הוותיקה שבו. זה פשוט היה אחד האזורים הצבעוניים יותר באזור, בדגש על האוכל, שהרוויח בענק מאוכלוסיית השכונה המגוונת – היו שם מסעדות אסייתיות, הודיות, איטלקיות וסול-פוד, ובכל מוסד שנכנסת אליו היה ברור שמדובר במסעדות מהגרים או ילדי מהגרים, הכי קרוב לדבר האמיתי שניתן.

אבל יותר מהכל, בלט שם המטבח הקאריבי. שלטים צהובים-אדומים בולטים עם הכיתוב Jerk זהרו מכל פינה, שארית של גל עלייה משמעותי שהתרחש בסבנטיז והאייטיז מהאיטי, ג'מייקה, ברבדוס והאיים הקאריבים בכללותם. גל ההגירה הזה יצר את ההיפ הופ, אבל גם מפגש קולינרי יוצא דופן שלקח את המטבח עמוס התיבול של הקאריביים והנגיש אותו לקהל אפרו-אמריקאי ברובו. התוצאה היא שעטנז מאכלים יוצא דופן שלא מכירים בישראל – חומרי גלם, מנות וטעמים שלא הגיעו לכאן. עד עכשיו.

אין עוד כזה. מק צ'יז וג'רק צ'יקן בפלאטבוש (צילום: ניב טובול)

כשפרסמנו את הידיעה על פתיחתה של מסעדת פלטבוש על יהודה הלוי פינת נחמני, התרגשתי לחזור לביקור החד פעמי ההוא. ציפיתי כבר לראות את השלט ג'רק ולנעוץ שיניים בעוף המתובלן המשגע הזה, טעם עוצמתי שמאז אכלתי רק אצל חברים שהזמינו מחו"ל תערובת תבלינים. אבל כשהגעתי לפלטבוש הופתעתי למצוא לוקיישן די עירום. שום שלט, שום גרפיטי, כמה שולחנות ברחוב עם כיסאות קש וחלון גדול למטבח שצופה על הרחוב. די חיבבתי את זה – עם כמה שפלטבוש מביאה משהו חדש לתל אביב, זה לא הרגיש מתאמץ להנכיח את הברוקלין. זה נראה כמו עוד מסעדה תל אביבית קטנה.

רק כשהתיישבתי בחוץ, צמוד לחלון למטבח, הבנתי שזה אולי קצת עירום מדי. על שניים מהשולחנות היו בננת פלאטנו (או פלנטיין), מחומרי הגלם הפופולרים והיחודיים של המטבח הקאריבי, אבל לעין לא מיודעת זה נראה כאילו מישהו זרק שתי בננות לא בשלות על השולחן. השעה היתה שעת בין ערביים מוקדמת וישבתי שם לבד. אדם מבוגר על קטנוע עצר ליד ושאל אותי מה זה המקום הזה. "אוכל קאריבי אפרו-לטיני", צעקתי לו מבעד לצלילי האגזוז. "מה?!" הוא צעק חזרה. לשנינו לא היה כח להבין אם הוא שאל את זה כי הוא לא יודע מה מטבח קאריבי אפרו-לטיני אומר, או כי הוא לא שמע.

בין תפו"א לנאצ'ו. פלנטיין צ'יפס של "פלטבוש". צילום: מתן שרון

אל מול היעדר העיצוב וכיסאות הקש הלא נוחים עמד השפע המפתיע של התפריט – חלומו של כל חובב אוכל ישראלי שמחפש לנסות טעמים חדשים. מגוון רחב של מנות שאת רובן מעולם לא ראיתם בעברית. התחלתי עם מנת טוסטונס (פלאטנו מטוגן. 32 ש"ח) עם רוטב Ají (המבוסס על פלפל אג'י. כן, יהיו הרבה סוגריים בביקורת הזו) וסלסת עגבניות פיקנטית (לא תצטרכו הסבר על זה, נכון?), ובמהרה קיבלתי ערימה חביבה של דיסקיות מטוגנות עם דחיסות של תפוח אדמה מחוץ ופריכות של נאצ'וס. הרוטב החזיק חריפות עדינה וטעם שמזכיר רטבים מקסיקנים, עם טוויסט מעושן קלות. נשנוש נהדר, חמים וטעים לפתיחת התיאבון.

אחריו הגיע מנת ארפה ראינה (52 ש"ח), אולי המנה היחידה פה שכבר ביקרה בווריאציה מסוימת בישראל, דרך כמה דוכנים ונצואלינים. הארפה של פלטבוש, בכל אופן, דקה יותר ממה שהיה עד כה בישראל, אבל גם מעט פריכה ויציבה יותר. קמח התירס המחוספס נותן טעם טוב ל"פיתה" (כינוי שגם הופיע בתפריט אז זה לא מעליב), שבתוכה היה סלט עוף קריר ורענן עם לשון אבוקדו יפה, עשבי תיבול וגבינת קוטיחו מקסיקנית. באופן מפתיע, זו היתה מנה קלילה וטעימה מאוד שהרוויחה מטעמי הסלסה בבקבוק שהוגשה ליד. טעמי האבוקדו וגושי הגבינה (אולי היה אפשר לפורר אותם) הוסיפו המון לסלט עוף הדחוס פנימה, ולמרות שעצרתי מלאכול אותה כדי להתפנות למנה העיקרית, המשכתי לנשנש עד הסוף. וזה לא שהמנה העיקרית היתה קטנה.

בפנים מתחבא סלט עוף טעים, "פלטבוש". צילום: מתן שרון

ארוחת הג'רק צ'יקן (78 ש"ח) מורכבת ממנת כרע עוף מתובל ומעושן על הגריל לצד תוספת של ראסטה פסטה (שם נורא לפסטה מאוד טעימה בתיבול ג'רק ומלא פרמז'ן). מנת העוף שהונחה על המגש, יש להודות, היתה אחד הדברים הכי יפים שאי פעם אכלתי – התיבול והעישון מייצרים קראסט כהה יפהפה ועמוס על משטח העוף, והכל נוצץ בשמנוניות קלה כמו יהלום שחור. כשניגשתי לחתוך אותו עם הסכין נטולת השיניים שהגישו לו חשבתי שאין סיכוי שסכין כזו תעמוד במשימה (הנחתי שבדומה למפיות הנייר הזולות שהוגשו, גם זו פשרה), אבל בניגוד לחזות המחוספסת העוף עצמו היה רך כענן והתפרק בקלילות מפתיעה מהעצם. לקחתי ביס והייתי בשמיים, אי שם בין ברוקלין לקינגסטון.

זול יותר מטיסה להאיטי. "פלטבוש". צילום: מתן שרון

זו היתה אחת מהמנות הכי טעימות שאכלתי השנה, ותאמינו לי שאכלתי הרבה. הוספתי טיפה מרוטב הג'רק שליווה אותה, מה שהגביר את החריפות לרמה שגרמה לי להזיע כמו חולה ג'מייקן פיבר – אבל לא הצלחתי להפסיק לאכול. התמלאתי מזמן, אבל לא הפסקתי לאכול. גם הראסטה פסטה היתה מנה פשוטה ומיוחדת, ומסביב פוזרו פירות מטוגנים ואפויים שלא הכרתי. טעמתי הכל בסחרור חושים, והכל היה נפלא. המנה הזו לבדה גרמה לי לרצות לטעום את כל התפריט, ודחפה אותי להזמין טייקאווי נוסף של מנות שעוד לא ניסיתי – ולמרות שמק אנד צ'יז וכנפיים הם דברים שאני מכיר, מיהרתי לקחת גם אותן הביתה לטעום. את מנת הקארי עז המפורסמת של הקאריבים אאלץ לשמור לפעם הבאה.

בחזרה בבית, רחוק מהעיצוב הלא קיים של פלטבוש, שמתי אלבום של באסטה ריימז – בן למהגרים ג'מייקנים שגדל בשכונה – והתענגתי על טעם חמוץ מתקתק של כנפי ולנטינה (52 ש"ח), מנשנש מדי פעם ממנת המק אנד צ'יז גרסת פלטבוש (38 ש"ח) בתערובת גבינות מצוינת של צ'דר אנגלי, גרוייר וגאודה פלפל. מדהים איך אוכל יכול לשגר אותך למקומות שמעולם לא היית בהם, לא בשונה ממוזיקה. והאוכל של פלטבוש, ממש כמו מוזיקה טובה, שלח אותי לעולמות קולינרים מפתיעים ומיוחדים יותר מכל מקום אחר בתקופה האחרונה. אם רק ישפרו מעט את חוויית המסעדה הבסיסית, זה מקום שיכול וצריך להפוך לשגרירות הקאריביים בישראל.