בלעתי את הפתיון של מארוול, אבל "הפלישה הסודית" היתה כלום בפיתה

"הפלישה הסודית" היה אחד מקווי העלילה שמעריצי הקומיקס של מארוול ממש אהבו, בהיותו אירוע ששינה את נקודת מבטם של המון קוראים וקוראות. כולם היו במתח, כי לא ידעו מי באמת גיבור-על ומי סקראל בתחפושת. ובמשך שנים המעריצים חיכו שמישהו ב-MCU יקלוט את הפוטנציאל המבוזבז של הסטוריליין הזה, וייתן לו חיים על המסך. כשזה סוף כל סוף קרה והכריזו על סדרה "הפלישה הסודית" בכיכובו של סמואל ל. ג'קסון כניק פיורי, ההתרגשות הגיעה לשיאה. הבטיחו לנו טוויסטים מפתיעים, ותפניות בעלילה – ושלושת הפרקים הראשונים באמת היו מותחים, וגרמו לחשוב שאנחנו הולכים לראות דברים משוגעים, שלא נדע על מי לסמוך. אבל מסתבר שכל הציפייה הזו שוות ערך להבטחות שפוליטיקאים נותנים לפני הבחירות. אין על מי לסמוך. 

הסדרה באמת התחילה עם חשיפה גדולה – דמותו של מרטין פרימן, אוורט רוס, התגלה בתור סקראל. זה שינה את כל התפיסה כלפי דמותו בסרטי הפנתר השחור, וגרם לי כצופה לערער על התנהגותו דאז – אבל אם בסדרת טלוויזיה שעוסקת בריגול החשיפה הראשונה היא החשיפה הכי טובה, אז מה הטעם להמשך? הרי בשביל זה אנחנו כאן, בשביל ההפתעות, הצפייה, המתח שצריך לתהפרק – ולמען האמת, לא היו שום הפתעות או טוויסטים מעניינים בהמשך. כן, נחשפו כמה סקראלים מתחזים מרחבי העולם, אבל איפה גיבורי העל? למה סם ווילסון לא יכול להיות גם סקראל? זה אפילו יהיה יותר מעניין, כי אז לפחות יוכלו לשחזר את הרגע האייקוני מהקומיקס כמו שצריך, כשקפטן אמריקה נחשף כסוכן של היידרה. 

היו בסדרה גם רגעים אמיצים: הם הראו הרבה יותר דם מבעבר, והאלימות הייתה יותר גרפית מאשר אנחנו רגילים לראות ב-MCU. זה אמנם לא דדפול, אבל גם לא היה צורך שזה יהיה משהו אחר – אם ב-"הפלקון וחייל החורף" הקרבות נראו כמו קרבות במה של תיאטרון פרינג' במתנ"ס של חדרה, הפעם הם נראים מקצועיים יותר, אלימים יותר וזה פשוט גרם להם להרגיש בוגרים יותר. ואולי החלק הכי טוב בסדרה הזאת היה שזה לא הרגיש כאילו מנסים למכור לי צעצוע. מה גם, הסדרה עזרה קצת להבהיר יותר את העולם הפוליטי של מארוול – בתחילת הסדרה פגשנו את הנשיא ריטסון, וכולם תהו איפה הוא ממוקם על הקשת הפוליטית. בסוף הסדרה זה כבר ברור יותר, כשאיים שישמיד את כל הסקראלים על כדור הארץ: מדובר בנשיא רפובליקני.

ניק פיורי, שתמיד היה על תקן "המושך בחוטים", עבר לקדמת הבמה וזה בהחלט עשה טוב לסדרה, כי בקלות היה אפשר לוותר עליו, ולתת לאמיליה קלארק להוביל את העלילה עם הדמות הסקראלית שלה, גאיה. אבל הסדרה לא הייתה נראית אותו דבר בלי פיורי – דמותו התפתחה מאד לאורך הסדרה, הפכה לעגולה יותר ומעניינת יותר, במיוחד כשנחשפים לחיי הנישואין שלו. אבל גם אם הוא הגיבור, חיי האהבה של מייסד "הנוקמים" הם לא מספיק מעניינים. אתם יודעים מה כן מעניין? ניחשתם נכון – סקראלים שמתחזים לבני אדם! ולמרות שמנסים להערים עליכם ולהגיד שהם בכל מקום, תדעו שהם לא כל כך בכל מקום. עד סוף הסדרה נחשפו כמה אנשי תקשורת כסקראלים, ראש ממשלת בריטניה היא סקראלית, וגם כמה נציגים של נאט"ו. למעשה, הדמויות המוכרות היחידות שאושרו כסקראלים הן אוורט רוס, ורודס (המגולם על ידי דון צ'ידל).

חוץ מהכלום הזה, בסדרה הזאת לא קרה שום דבר, וזה הדבר הכי מבאס. אפילו בסדרה גרועה כמו "וונדה-ויז'ן" הצליחו לייצר השפעות על היקום של מארוול – כמו הצגת ספר הדארקהולד וההחייאה המצערת של ויז'ן (שלא היה דמות מספיק מעניינת כדי להחיות). במקום זה, קיבלנו הרבה הבטחות בנוגע ל"הפלישה הסודית", אך בסוף התוצאה היא סדרת ריגול, שהיא בסדר גמור מבחינת האיכות והביצוע, ושום השפעה מהותית על היקום הקולנועי של מארוול. בהמשך אולי נראה ניצוצות של השפעה, כמו מישהו שייחשף כסקראל או הופעה חוזרת של הסופר-סקראלים, אבל המומנטום של "הפלישה הסודית" התבזבז לגמרי. ז'אנר סרטי הקומיקס הולך לכיוון מאד אמנותי ומלא עומק, במיוחד עם סדרות כמו "הבנים" וסרטים כמו "ג'וקר". זה הזמן של מארוול להבין שבקרוב הלונה פארק ייסגר והם יצטרכו לעבור לסיפורים יותר אמיצים ולקחת קצת יותר סיכונים כדי להמשיך את היקום הזה – שמאז סאגת "אבני האינסוף" רק הולך ודועך.