פלצנים, לא נמאסתם

על טרנד הפוסט פוד שמעתי כבר לפני מספר חודשים מחבר בעל חך אוונגרדי במיוחד. "אני נותן לזה חודשיים עד שזה כובש את העולם", הוא אמר בביטחון הגובל בהתנשאות. הזמן חלף והשבוע עקבתי אחריו, מנוצח, אל תוך סמטה אפלה מעוטרת בלוני גז המובילה אל מסעדת קולוניה. האף שלי היה הראשון לזהות את הריח החריף של מסעדת הפוסט פוד הראשונה בתל אביב, והעיניים לא איחרו להתפעל: סביב שולחנות העץ לא מוצבים כיסאות אלא אסלות חרסינה בוהקות. "זה חלק מהקטע", מסביר החבר, "הרי פוסט פוד הוא אוכל שכבר עוכל, והסועדים מייצרים בעצמם את המנות הבאות". מסקרן.

נכון, הקונספט המהפכני של הפוסט פוד הוא מעט קשה לעיכול, אבל הרעיון פשוט. בראיון טלפוני בלעדי ממינכן מסביר ממציאו, השף היינריך שייסה, מה כל כך מיוחד באוכל שלו: "במקום לייצר עוד אוכל חסר אופי שכל מנה שלו זהה לשנייה, בפוסט פוד כל מנה מקבלת את הטעם הייחודי שהיא סופגת ממערכת העיכול של האדם שעיכל אותה. כך למשל נקניקיית בראט וורסט אשר נפלטה מאדם ששתה גם מילקשייק וניל ויש לו מחסור ב־12B תקבל טעם שונה לחלוטין מטעם שיהיה לאותה נקניקייה שנפלטה על ידי מישהי חולת סוכרת נעורים. וחשוב מכל, הקונספט הוא 100% ירוק. או חום".

התיישבתי בשולחן הפינתי על האסלה הקרה והזמנתי מהתפריט עיקרית של פוסט חריימה ובקבוק שרדונה. חברי הביט סביב מאוכזב והתלונן שהגרסה הישראלית שכונתית מדי, כמעט סחבקית. לא יכולתי שלא להסכים. מושבי האסלות כאן צפופים מדי וכופים על הסועדים אווירה שאין בה פרטיות. חמש דקות מאוחר יותר, כשהמנות הוגשו בתוך סירי לילה וינטג'יים (לשלי היה עיטור של פו הדוב), זה כבר לא הפריע לאיש מאיתנו. חברי זלל את מנת הפוסט פאי רועים שהזמין בשניות, וניגב את פיו במפיות מעוטרות כלבלבים. בהשראתו צללתי גם אני פנימה ונגסתי מלוא הכף. טעם הדג הלך לאיבוד מעט בדרך, אך הפיקנטיות המסורתית של החריימה נותרה נוכחת. כבר עמדתי להיעלב בשם המטבח הטריפוליטאי לדורותיו כשלא הוגשה עם המנה סלסילת לחם, אולם הטבח ובעל המסעדה, השף הראל אשמים, הסביר כי הלחם כבר כלול בפנים.

בקולוניה מגישים את היין הלבן בטמפרטורת חדר השירותים, אך הטעם החמים והחמצמץ וניחוחות האמוניה העדינים דווקא הפתיעו לטובה. בשלב הקינוחים נאלצנו להכריע בין פונדו שוקולד, מוס שוקולד וסופלה שוקולד לבן בצבע חום. בחרנו במנה האחרונה, שהצטיינה במרקם הנימוח, וליקקנו את האצבעות.

לסיכום, הטרנד הסקטולוגי הוא טעם נרכש ואכן נדרשו כמה נגיסות כדי להתרגל אליו. אך לכל המקטרגים חסרי התעוזה בעירנו שמקפידים לפטור כל התמודדות עם סגנון חדש בהגדרתו כ"לא יותר מקוריוז טיפשי וחולף", ולאלה שטוענים שפוסט פוד הוא לא יותר מגוש עצום ומהביל של צואה וקוראים לי פלצן מסריח – אומר כי לעתים ההרפתקנות הקולינרית משתלמת. בידיעה ששוב הקדמתי את זמני, סיימתי את הארוחה שבע, מאושר ומלא בחרא.