פסטיבל א-ז'אנר: מה עושה אמן מיצג מול מצלמה? מה שהוא רוצה

השבוע סיפרתי לסטודנטים שלי שבמסגרת פסטיבל א-ז'אנר הקרוב בתיאטרון תמונע אשתתף במופע "VHS או ד"ש מהעבר שלך", בעקבות  Manual VHS של האמנית הפולניהKlaudia Maria Hartung  ובתמיכת מכון אדם מיצקביץ', כולל שבעה משתתפים בניהולה האמנותי של רננה רז. סיפרתי שבמופע יש שני מוזיקאים, שתי רקדניות, משורר אחד ואני. הסטודנטים שאלו מה כל אחד עושה במופע ועניתי שכל אחד מהמשתתפים בחר קטע מקלטת וידאו מהעבר שלו והוא מייצר פעולה בימתית לוידאו. המוזיקאי אולי יעשה מוזיקה, הרקדן ינוע והמשורר יקריא טקסט.

בשלב זה נעצרתי לשנייה. בתוך כל המשתתפים במופע, שהיה נראה כי יש להם כיוון ברור כמו מוזיקה, מחול או טקסט, המשתתף היחידי שלא היה ברור מה הוא יעשה היה אני. כלומר, אני אמן מיצג, אז כל כיוון פתוח בפני, אבל אין לי התמקצעות באף אחד מתחומי הבמה פרט לתמצית שלה, שהיא המופע עצמו. אמנות המופע.

שחר מרקוס, מתוך העבודה "האוצר" (צילום באדיבות האמן)

פעמים רבות אני נשאל מה אני הולך לעשות במופע הבא. באינסטינקט הראשוני אני רוצה לתאר את מה שאעשה בפועל. סדרת פעולות גופניות, מבחר אובייקטים ופרק זמן קצוב של חצי שעה עד שעתיים. ההסבר הזה לרוב מטעה וחוטא לאמת. הפעולה האמיתית של המופע שלי מבוססת על איך ולא על מה. היא מבוססת על הנוכחות שלי בחלל ועל האנרגיה והקשר שנוצר ביני לבין הקהל הצופה במופע.

לעיתים אני מטעין פעולה פשוטה ויומיומית לכדי מערך שלם של עולם וחוקים הנבנים במהלך המופע. לעיתים המופע שלי הוא מעין משחק שנבנה על גבי שלל אובייקטים או מכונה מוזרה המבצעת פעולה שמקשה על ביצוע הפעולה מלכתחילה. כשאני חושב על עבודה חדשה אני מתחיל לרוב בדימוי חזק. בדימוי הזה אני תמיד נוכח פיזית במרכז של מערך אובייקטים או הצבה. הקושי מתחיל כשאני רוצה להמיר את הדימוי או יותר נכון להפעיל אותו כפעולה פיזית. פעולה שיש לה התחלה וסוף. פעולה שמכילה בתוכה תכלית או חוסר תכלית. לרוב אבחר באפשרות האמצע שהיא פעולה עם תכלית אבל אחת גרוטסקית או סיזיפית.

שחר מרקוס, מתוך העבודה "הבונקר" (צילום באדיבות האמן)

מקורות ההשראה שלי לעבודה חדשה גם הם לרוב ויזואליים. זה יכול להיות כתבה שקראתי או סיטואציה בבית הקפה שאני מכניס ישר לתבנית של פרפורמנס. גם המקום בו אני עומד להופיע יכול להוות בשבילי השראה: ההיסטוריה האדריכלית-תרבותית שלו תהווה בשבילי את התשתית שעליה אבנה את פעולת המופע. במשך שנים רבות, כשעבדתי במפעל, הייתי יוצר עבודות שמושפעות מכל מערך המכונות שראיתי במפעל יום יום. גם אם במופע עצמו לא הייתה מכונה מובחנת (לרוב כן) שילבתי במופע את מנגנון המכונה ככזה שמפעיל את הפרפורמר או הפרפורמרים.

לפני כעשרים שנה נשאלתי על ידי אמנית המיצג תמר רבן מדוע אני נמשך לאמנות המיצג. זה היה בתקופה שבה רק נחשפתי למדיום זה והכל היה חדש לי. עניתי תשובה מאוד שטחית ואמרתי שניתן לשלב במדיום זה במופע אחד גם וידאו גם מוזיקה וגם תנועה. כלומר האפשרות לזרוק לסיר אחד את כל אומנויות הבמה וליצור תבשיל חדש.

שחר מרקוס בזמן פרפורמנס (צילום באדיבות האמן)

בתשובה שלי התמקדתי בחיצוני, בהגדרות ולא במי או מה שבאמת בונה את המופע. אמן המיצג הוא המופע עצמו ולאורך השנים הוא בונה ומשכלל את הנוכחות והפעולה שלו מול הקהל. היום, כשאני מתבונן על עבודות המיצג שלי, אני רואה שלמעשה אף פעם לא ניסיתי לרקוח תבשיל כזה.

>> שחר מרקוס הוא אמן מיצג. הוא יופיע בפסטיבל א-ז'אנר במסגרת הפרויקט "VHS או ד"ש מהעבר שלך". פסטיבל א-ז'אנר חוגג את שנתו ה-20 וייערך בין חמישי למוצ"ש בתיאטרון תמונע. כל הפרטים והתוכניה המלאה כאן.